איך שלוש כוסות יין של פודקאסטר מיליונר בריטי הפכו למבחן גבולות של תרבות שלמה.
אני לא יודע אם אני טובע כאן מונח חדש, אבל אם כן, כה-לחי לי: "תרבות המיטוב" הוא תרגום בהחלט לא חופשי של מה שמסתובב בעולם תחת ההגדרה של "Optimization Culture".
סטיבן בארטלט הוא לא שם שאומר כאן הרבה, אבל בעולם הפודקאסטים הוא תופעה. "The Diary of a CEO" שלו רץ כבר כ-800 פרקים, נספר במאות מיליוני צפיות, ובארטלט עצמו – בן 33, יזם ומשקיע, ושופט קבוע ב"Dragons' Den" הבריטי – נחשב לאחד הקולות המשפיעים בעולם של הצלחה אישית ובריאות. במילים אחרות: לא איזה משוגע מיוטיוב, אלא מישהו שמיליוני אנשים מקשיבים לו על איך לחיות נכון.
באמצע מאי עלה מחדש לרשת, כפי שדיווח Business Insider, קליפ מפרק מ-2025 שבו בארטלט מתאר איך אחרי שנה שלמה בלי אלכוהול הוא שתה שתיים-שלוש כוסות יין, לא השתכר, ובכל זאת זה "הרס לו שלושה ימים": שינה גרועה יותר, אכילה לא טובה ביום שלמחרת, ויתור על האימון, ולדבריו גם "פודקאסט פחות טוב". אחרי כל זה הוא יכול היה לעקוב במדויק בזכות צמיד ה-Whoop שלו.
הוא שתה, אגב, שלוש כוסות באותו אירוע. גם אני מרגיש הרבה פחות טוב אחרי שלוש כוסות, והכוסות שאני שותה הן לא גדולות.
אגב, אם כבר, זו גם לא הסערה הראשונה שהוא חולל השנה – בינואר, בפרק ערב השנה האזרחית עם כריס וויליאמסון, השניים רמזו שבין השאר, החירות הנשית אשמה בירידת שיעורי הילודה, רמיזה שהדביקה לבארטלט תווית "מנוספרה" (ומיזוגניה אינטרנטית) עוד לפני שהיין נכנס לתמונה.
זה צריך היה להיות מוגחך. זה הפך לעניין תרבותי. הדי-ג'יי הבריטי גרג ג'יימס קרא לתופעה בשמה: המיטוב הורג את הכיף. הוא גם השתמש באירוע כדי לקדם את הספר שלו, אבל הבנתי כבר שזה הנוהל וזה בסדר גמור (ראו בהמשך).
השדרנית פרן קוטון הודתה שלעיתים היא מנהלת פודקאסט טוב יותר אחרי לילה לא בריא. הקולגה שלה לורה ג'קסון כתבה שמה שיישאר מאדם הם האנשים שהוא אהב והצחוק שהוא חלק, לא ניקוד השינה שלו. בארטלט הגיב לליגלוג בקיצור "FFS" ("for fuck's sake") ופרסם תמונה שלו במטוס פרטי עם ציטוט על מה שמבדיל בין חכם למי שלא – תגובה שספק אם שכנעה מישהו, בהינתן כל הנזק הסביבתי שמטוסים פרטיים גורמים, אבל לא רק.
מה שבארטלט לא ציין, וכדאי לדעת: הוא לא קורבן תמים של תרבות שהוא נקלע לתוכה במקרה. הוא משקיע, בין השאר, בחברת Whoop, שייצרה את הצמיד שהוכיח לו "מדעית" כמה הוא סבל, ובחברת Zoe, אפליקציית תזונה אישית מבוססת-דאטה. האדם שמלמד את מלוויו ברשת להתייחס לגוף שלהם כמערכת שצריך למטב, נהנה כלכלית כשהם קונים את כלי המיטוב. זו לא תכונת אופי. זה מודל עסקי.
בכלל, אגב, מצאתי שהרבה מתלונני רשת נהנים להתלונן על דברים שמכניסים להם כסף; בעיקר אביזרים, תוספי תזונה והשקעות או קישורים שמשלמים להם עמלה.
יש גם שכבה פחות מצחיקה. ב- BBC World Service מצאו ש-15 פרקים של הפודקאסט שלו שעניינם בריאות הכילו בממוצע 14 טענות בריאותיות מפוקפקות לפרק – מתיאוריות אנטי-חיסונים ועד טענות שמצבים כמו אוטיזם או תסמונת השחלות הפוליציסטיות אפשר "להפוך". בבריטניה זה כבר עורר שאלות אם בארטלט, ששופט קבוע בתוכנית של ה-BBC, צריך להמשיך לשבת על הכיסא הזה. במילים אחרות: מתחת לסיפור החביב על היין מסתתרת שאלה הרבה יותר רחבה, על תרבות שמעניקה אמינות בלתי מוגבלת לכל מי שיש לו צמיד, מיקרופון ומצלמת רשת וטון בטוח.
וזו בדיוק התנועה שהתקינות הפוליטית עשתה לפני עשור וחצי. היא התחילה ממקום לגיטימי – לא להעליב סתם, להיות מודעים למשקל של מילים או מה שאתה אומרים – ונחתה במשטר של צנזורה עצמית שהרג שנינות, אירוניה, ואת החופש לפלוט משהו מטופש בלי טקס התנצלות. תרבות המיטוב עברה את אותו מסלול בדיוק: היא התחילה ממקום לגיטימי – שינה חשובה, פעילות גופנית עושה טוב – ונחתה במשטר של מעקב עצמי שמתרגם כל כוס יין, כל בילוי לילה מאוחר, כל רגע ספונטני של "לעזאזל עם זה" לכשל מוסרי עם דאטה מאיזה טרול דיגיטלי כזה או אחר. התקינות הפוליטית עקרה את הלשון. הגרסה הזו עוקרת את הלב ואת הרגע.
איפה seize the moment? מה קרה לדור הזה, ששכח את "carpe diem quam minimum credula postero"? הורטיוס המסכן מתהפך עכשיו בקברו.
מי שמשלם את המחיר זה לא בארטלט, לו יש Whoop, Zoe ומושב ב-Dragons' Den שירככו לו את הנפילה. אלה הצעירים בני העשרים שמעולם לא למדו שערב רגיל מותר לו להתקיים מבלי שיתועד ביומן דיגיטלי, שמרגישים אשמה לפני שהיין מגיע לכוס, שמוכנים לשתות 0.0% אלכוהול למרות שהשד יודע מה הכניסו להם בבקבוק בתמורה לזה שהוציאו ממנו לא רק את הכיף, אלא גם את כל הטעמים. אני מרחם על מי שמבלבלים בין היעדר כיף לבריאות. אם המצלמה שמתקינים באסלה ומנתחת בזמן אמת מה שמשאירים בה (כן, זה קיים, מאז ספטמבר 2025) , הרי שיש לי רק דבר אחד לומר על זה:
אם הקקי הוא מזון המיטוב – צלמו אותו, וסרקו, עד שהתשוקה לחיים תחלה ותמות.
(צילום: אתר האינטרנט של מיזם אחר של בארטלט – Flightstory)
