לאט-לאט זה קורה. אם זה יתפוס ומתי אפשר יהיה לומר שזה 'סגנון נפוץ' אני לא יודע, אבל זה קורה: יש יותר ויותר יין ישראלי בעל ארומות פרי ראשוניות, אלכוהול מתון ככל האפשר ורעננות מובנית, שאינו מפוצץ בעץ ובפרי בשל מאוד.
קשה לעשות יין כזה בארץ ולא כל האזורים שלנו מתאימים לעשייה כזו: שנים שחיפשו בישראל את הפרי האדום, הבשל והכבד, שאפשר לעטוף אותו בעץ (הרבה עץ) ולעזאזל האקלים או האוכל המקומי. שנים שבהן מוכרים יינות "פרימיום" באריזה ששוקלת כמו שוק כבש (או כתף, לשוק הכשר), כאשר אי אפשר לסיים את תכולת הבקבוק.
בועז אדם מזרחי החל את מסעו בעולם היין לפני למעלה מ- 25 שנים. הוא לא מהמתוקשרים ביותר בין הייננים הישראלים, ומעולם לא עשה לעצמו יחסי ציבור מהסוג שרבים טרחו עליהם. הוא למד באיטליה, עבד שם לא מעט זמן ואחרי שחזר ארצה השתלב בין השאר בצוות הייננים של יקב הגולן ואז ב'הרי גליל'. הוא עזב את היקב ביראון בשנת 2019 כדי להקים את היקב שלו.
פגשתי אותו בכרם שלו שלמרגלות החרמון, בגובה 840 מטרים, לא רחוק מהכניסה לנחל חזורי. זהו כרם שיושב בתוך ואדי די עמוק, על קרקע משקע גירנית ברובה, עתיקה מאוד, שמקורה בהעתק שנוצר עם השבר הסורי אפריקני; פה ושם בעז גם מוצא מאובנים בני עשרות מליוני שנים. מבנה הכרם הוא כזה שאוויר קר יורד לתוכו ומצנן אותו גם בימים חמים, שלא לדבר כמובן על תרומת הגובה.
"לא ידעתי אם לקרוא למיזם שלי אפילו יקב," הוא אמר לי כאשר שאלתי את בעז למקור השם והכינוי שהוא בחר לשים על התוויות. "ליברו משמעו חופש – ואני חושב שזה מה שהרגשתי שאני הולך ליהנות ממנו במה שיהיה שלי," הוא חייך. "חופש לעשות את מה שאני רוצה וחלמתי עליו. 'בית מלאכה ליין' בא מהמקום שבו בעצם לא ידעתי איך לכנות את מה שיש לי, כי יקב משלי, בתור מתקן ייצור, אין לי."
ו'בית מלאכה ליין' הוא אכן כינוי מתאים למה שבסופו של דבר נעשה במהותו בכרם: בועז מגדל את הכרם שלו – גרנאש, סירה ומעט מרלו, ונטיעות חדשות של סוביניון בלאן, אסירטיקו ומעט סמיון – בגידול אקולוגי, על סף האורגני (ותסיסות ספונטניות). זהו כרם שנטוע בשיטת גביע, והניב עד כה כ- 500-600 ק"ג לדונם. "פחות ממה שחשבתי שכבר יהיה לי," הוא אמר, "אבל השנה אני כבר רואה שהכרם צבר תאוצה וכבר יהיה יותר פרי. לקח לו קצת יותר זמן – אולי בגלל שיטת הגידול."
מהכרם הוא מביא את הפרי אל היקב השיתופי שנקרא "הקואופ הצפוני". מתקן הייצור השיתופי היחיד בישראל מסוגו (יש יצרנים שמייצרים עבור אחרים, אבל לא במתכונת הזאת) מאפשר לו לייצר את היין שלו בדיוק כמו שהוא רוצה, בלי ההשקעה הגדולה שדרושה להקמת מתקן ייצור.
טעמתי את שלושת היינות הנמכרים היום. כולם רעננים וכאלה שבא לחייך כאשר שותים מהם. חובבי בורגון ופינו נואר ייהנו מהם מאוד:
רוזה מבציר 2025, שהיה בעל צבע ורוד יחסית מרוכז, רעננות וחומציות מצוינת עם טעמי פרי קלים-מתקתקים של תות והרבה פרחים. 13% אלכוהול.
גרנאצ'ה 2024: עשוי כולו גרנאש – הזן העיקרי והמוביל את העשייה של אדם-מזרחי. הצבע צלול, מאוד גרנאש. הגוף רזה ומפוקס, אבל לא אגרסיבי בזה. הוא מאוד 'שתי' ומאוד מתאים לחום הקיץ שלנו ולשתייה של כיף, אבל מרגיש "יין" ולא משהו חסר אופי.
גרנאש 2023: יותר צבע וגוף, אבל שוב – באותה מסגרת של רזה-רענן-מורכב. פה יש מעט סירה בבלנד. היין מתובל יפה וגם הוא מתאים מאוד כיין קיץ אדום ורענן (לקרר). 13.5% אלכוהול.
כל היינות זמינים לקנייה באתר ליברו. המחירים הם סביב 120 ש"ח לבקבוק (בממוצע).
