המניפסט התרבותי “היין הוא סיפור עכשווי” הוצג בסיציליה, באירוע שהתקיים בנוטו (Noto) ב-16 ביוני 2025. האירוע אורגן על ידי יקב פלנטה, שהוא אחד היקבים החשובים בסיציליה שהיה מהמובילים בתחיית היין הסיציליאני. לפלנטה יש תפקיד משמעותי בהתחדשות תעשיית היין באזור והוא נחשב לאחד מהיקבים האומנותיים של “תחיית העולם”.
לאירוע הוזמנו דמויות מתחומים שונים של עולמות התרבות האיטלקית – מהעולם האקדמי לתרבות, מיין למטבח, מעיתונאות לתקשורת, כדי לדון בתפיסה חדשה של היין כאמנות וכחוויה תרבותית.
מה הופך את טעימת היין לייחודית?
לפי ניקולה פרולו, רקטור אוניברסיטת פולנצו, אוניברסיטת המדעים הגסטרונומיים של תנועת ה- Slow Food ונמצאת בפיאמונטה, מה שהופך את טעימת היין לייחודית היא המעורבות שלנו, ולא התיאורים התחושתיים או חישתיים עצמם. היין הוא “אמצעי תקשורת מצוין, ועל זה אנחנו צריכים להתמקד כשמספרים עליו”.
היין כאמנות
מאמר באתר https://winenews.it מסכם את הרצאתו של פרולו, שמתאר כיצד “היקבים כבר אינם מקומות שבהם רק מייצרים יין, אלא מקומות שעוסקים ביצירתיות”. פרולו טוען שבמקום לחשוב על הקשר בין יין לאמנות, עלינו לדבר על היין עצמו כאמנות – הן בהיבט הייצור והן בהיבט הצריכה.
פרולו מבחין בין “אובייקטים אמנותיים” ל”יצירות”:
- אובייקטים אמנותיים: קשורים לתפיסה סטטית של משהו שמיוצר ונצפה באופן פסיבי (במקרה של יין – טועמים ומזהים ניחוחות ותכונות אורגנולפטיות)
- יצירות: תהליך מתמשך הנמצא בדיאלוג מתמיד בין היוצר לבין המשתמש – כלומר, בין מי שיצר את היין למי שצורך אותו
זוהי תפיסה יחסית יותר של צריכה, בדומה ל”אמנות השתתפותית” שמערבת באופן פעיל את הצופה והופכת אותו לשותף ביצירת האמנות. פרולו משווה זאת למושג ה”הסתבכות” (entanglement) או הקורלציה הקוונטית. אלו מושגים שגורמים לנו לחשוב מחדש על היחסים שלנו עם יין ועל האופן שבו אנו מספרים עליו.
יין כחוויה תרבותית וחברתית
המאמר מדגיש שהיין היה תמיד סמל של חברותא, אלמנט המסוגל לאחד אנשים ולהעשיר יחסים אנושיים, לעודד שיתוף ודיאלוג. בעידן שבו הערך שלו עלול להיות מובן שלא כהלכה או מוערך פחות מדי, חיוני לזכור שיין אינו רק מוצר, אלא חוויה תרבותית וחברתית שליוותה את האנושות אלפי שנים.
“אפיסטנולוגיה” – מושג חדש
פרולו מציג מושג שהמציא – “אפיסטנולוגיה”, המחבר בין אפיסטמולוגיה (תיאוריית הידע) לבין אנולוגיה (חקר היין). הוא פרסם ספר בנושא בשנת 2021 – “אפיסטנולוגיה. יין ויצירתיות של מגע” שתורגם לאנגלית וצרפתית. הספר פורסם ב- 2020, ולכן נכתב והודפס לפני שהקורונה הפכה את היקבים ומרכזי המבקרים שלהם למוקדי עניין וחוויה משמעותיים ולמעשה אומר דברים שאנחנו "כבר חווינו על בשרנו", מבחינה זו, אבל לא רק זה העניין:
במשך 12-13 השנים האחרונות, פרולו הדריך אלפי סטודנטים באוניברסיטת פולנצו וברחבי העולם, ויישם את הרעיון של השתתפות פעילה בטעימת יין. לדבריו, התוצאות היו “יפות ומעניינות מאוד”, כי אנשים הפכו לפרוטגוניסטים ביחסים שלהם עם היין, מעבר לפירוק האנליטי שהוא אמנם חיוני או בסיסי ברמה מסוימת (למשל בייצור היין), אך אחר כך כבר אינו נחוץ.
רעיון זה של “טעימת יין כמו יצירת ציור, סיפור שירה והמצאת נרטיבים” מזכיר את המעבר מפיזיקה קלאסית לקוונטית.
המעבר מפיזיקה גליליאנית לפיזיקה קוונטית
פרולו מדמה את הגישה החדשה לטעימת יין למעבר מהפיזיקה הגליליאנית והניוטונית, המבוססת על אובייקטים נפרדים שמפרקים ומנתחים, לפיזיקה האיינשטיינית של היחסות ולפיזיקה הקוונטית, הפועלות עם פרדיגמה אחרת.
הוא מאמין שעולם היין, כמו עולם הגסטרונומיה בכלל, חייב לעשות את המעבר הזה מהיקום הגליליאני ליקום הקוונטי, מה שפשוט אומר לקחת ברצינות את הרעיון של יחסים, תהודות, והמודעות להיות חלק ממערכות יחסים.
לדעתו, היין כיום צריך להיות נהנה ומוערך בהקשרים, באווירות, שבהן בוודאי שהאיכויות החושיות שלו יש להן משקל, אבל הן לא היחידות שחשובות. דברים רבים אחרים חשובים – הסיפורים, הסמלים, הטקסים.
הייחודיות של היין
פרולו מזכיר את הפילוסוף הגדול גסטון בשלר, שחי במפנה המאות ה-19 וה-20, ואת המסה שלו “היין והכרם של האלכימאים”, שבה הוא מסביר מדוע זהו משקה כה קסום, לפחות עבור אלה שמתלהבים ממנו: יש לו מאפיין שלמוצרים אכילים מעטים מאוד אחרים יש – הוא מחבר את תת-הקרקע, החלק המינרלי, חלק האדמה, דרך הצמח ואז הפרי, האוויר, המים והשמש.
במובן זה, לדעת פרולו, יש להבין את רעיון האמנות – אמנות ביוונית היא “téchne” – טכניקה – ולכן אמנות לא במובן המודרני, של יצירתיות מקורית, שממנה נולדת יצירה שהולכת למוזיאון, אלא משהו פעיל יותר, יחסי יותר. אם מבינים את זה כך, היין הוא גם ביטוי לאמנותיות עמוקה, והוא הופך לאמצעי תקשורת.
אמנות, למעשה, כפי שמלמדים אותנו האמנים הגדולים, היא אמצעי תקשורת נהדר ועל זה אנחנו צריכים להתעקש היום, כפי שפרולו עשה בתרגילי האפיסטנולוגיה שלו – פחות על האנליטי ויותר על ההיבטים הקשורים להיסטוריה, קהילות, יחסים ואקולוגיה במובן העמוק.
“מניפסט היין העכשווי” – מבט לעתיד
לדעת פרולו, “מניפסט היין העכשווי” שמסתכל לעתיד צריך להדגיש את הכוח שיכול להיות ליין ושהוא שונה מזה של משקה אלכוהולי. “אנחנו צריכים להוציא את היין מ'צריכת האלכוהול'. אני יודע שזה מאוד קשה ואני יודע שזה מאוד פרובוקטיבי, כי היום הקרב נמשך.”
בעבר, עבור צעירים, יין נתפס כאמצעי להשתכר ולבלות בערבים. אבל היום, לדברי פרולו, “הסטודנטים בני ה-20 שלי, אם הם רוצים להשתכר, לא חושבים על יין. יין כבר לא נחשב למשקה, אלא למשהו שמשמש לעשות משהו אחר, לחוות חוויות.”
התנגדות ל”מדיקליזציה של החיים”
אחד האתגרים עשוי להיות לקשר את צריכת היין להתנגדות ל”מדיקליזציה של החיים”. כלומר, המושג של בריאות היום, שכמובן אף אחד לא מערער עליו, אבל אנחנו צריכים גם להגביל אותו לעובדה שכל היבט בודד של החיים שלנו מוסדר על ידי כללים רפואיים. זה גם מה שקורה ליין.
פרולו מספר שהוא נפגש לעתים קרובות עם רופאים ופרמקולוגים, שלא מבחינים בין יין גדול ליין גנרי, ואומרים לך שהמולקולה היא אותה מולקולה. והם לא מבינים את ההבדל שיכול להיות בין צריכה זולה לצריכה מודעת, הקשורה להיבטים כמו יופי, יצירתיות והרצון להיות, ושאינם מוסדרים על ידי המכון העליון לבריאות או על ידי הרפואה, אלא על ידי הפיכחות והעובדה שאדם רוצה לחיות.
סיכום
המאמר מסתיים באמירה שלפיה “העתיד אינו כבר כתוב מנקודת מבט זו, אנחנו צריכים לכתוב אותו בעצמנו, הן אלה שעושים יין והן אלה ששותים אותו.”
מניפסט זה, שנולד בסיציליה – אחד מאזורי היין החשובים באיטליה עם מסורת ארוכה של ייצור יין – מציע תפיסה חדשנית של היין כאמנות חוייתית-השתתפותית וכאמצעי תקשורת. פרולו מציע לעבור מתפיסה אנליטית ומפרקת (דומה לפיזיקה הקלאסית) לתפיסה יחסית ומחברת (דומה לפיזיקה הקוונטית). לדעתו, העתיד של היין טמון בהדגשת ערכו התרבותי והחברתי, ובהבחנתו ממשקאות אלכוהוליים אחרים כחוויה ייחודית שקשורה לאדמה, לאוויר, למים ולשמש.
צילום: ויקימדיה
