הייתי מחכה עם המאמר הזה עד מלאת 15 שנים למותו, אבל מי יודע איפה נהיה ומה נעשה בעוד שנה. נתניהו והחונטה המשיחית שסביבו לא השאירה לי ברירה.
גם לא האייתולות, אם אני חושב על זה; אלה וגם לא אלה.
ב-7 בספטמבר 2011 הלך לעולמו דניאל רוגוב, שם העט של דייוויד ג'ורוף, האיש שעיצב יותר מכל אחד אחר את תרבות היין והקולינריה הישראלית. ארבע עשרה שנים לאחר מכן, השפעתו עדיין מורגשת בכל פינה של עולם היין המקומי, ועדיין מדברים עליו, גם אם לא בהכרח הדור החדש של חובבי היין והקולינריה, שמחפשים ידע ברשתות החברתיות.
האיש מאחורי השם 'רוגוב'
רוגוב נולד ב-30 באוקטובר 1935 בברוקלין שבניו יורק, אך כבר מגיל צעיר בחר להתרחק מהדרך הרגילה. אחרי תקופה בפריז, עלה לישראל ב-1976 בגיל 41, וכאן החלה הקריירה שתשנה לחלוטין את הנוף הקולינרי הישראלי. יוסי שריד כתב עליו ש"אחת התעלומות שאפפו את דמותו של דניאל רוגוב היתה גילו. גם אלה שראו בו ידיד וחבר במשך עשרות שנים לא ידעו להשיב על כך".
הוא החל את דרכו העיתונאית בישראל בג'רוזלם פוסט ב-1978, כתב את ראשון ספרי ה- "Rogue Guides" שלו ב- 1981, אך הפריצה האמיתית הגיעה ב-1984 כשהחל לכתוב בעיתון הארץ. מני פאר, שהכיר אותו יותר משלושה עשורים, סיפר כי "אף אחד לא מכיר את תולדות חייו של רוגוב בפרוטרוט. הוא שמר על הפרטיות שלו עד כדי כך שהיה שותק למעשיות המיתולוגיות שנולדו סביב הביוגרפיה שלו". וכמה מעשיות נולדו, מאכילת מח קוף בלאוס, דרך תפקיד של שליש לאיזה גנרל בקוריאה, ועוד. הוא כתב או לא כתב ספרים על ההעדפות היין של נידונים למוות, נפגש עם שועי הקולינריה הצרפתי – או שלא – ובכלל היו הרבה 'או שלא'.
המהפכה הקולינרית
רוגוב לא היה רק מבקר – הוא היה חלוץ. הוא הציג לקוראים הישראלים מושגים שהיום נדמים מובנים מאליהם: קונפי, רוטב ולוטה, דמי-גלס, טאנינים, טרואר וגם תסיסה מלולקטית. הוא היה הראשון בארץ שתיאר ניחוחות וטעמים במושגים של שוקולד, ליקוריץ ואבן צור. כך הציג לישראלים לא רק מנות חדשות, אלא שפה חדשה שלמה לשיח על אוכל ויין. "רוגוב היה חסיד של המטבח העילי הצרפתי, אך כתב באותה רצינות גם על פלאפל ושווארמה", נכתב בוויקיפדיה. אני לא בטוח – אני ממש לא בטוח – אבל הייתה לו גישה שלא הבחינה בין "גבוה" ל"נמוך" בקולינריה, והפכה אותו לדמות ייחודית בעולם ביקורת המסעדות הישראלי.
שגריר היין הישראלי
בתחום היין הוא היה ממש חלוץ. הוא תיעד את ההתפתחויות שחלו בתעשיית היין בישראל מראשיתה, ובכך הפך לכרוניקן הכמעט רשמי של המהפכה הישראלית ביין. אדם מונטיפיורי, אז המנהל המקצועי של יקבי כרמל, כתב עליו ש"דניאל היה גם חבר טוב, אדם נעים ונחמד לכל אחד, איש מעניין ומלא חוש הומור".
הספר החשוב ביותר שכתב, "Rogov's Guide to Israeli Wines", הוא זה שקיבע את מעמדו של רוגוב. המדריך, שיצא לראשונה ב-2004, חשף את היין הישראלי לקהל הבינלאומי והפך את מחברו לאוטוריטה בכל מה שקשור ליין כשר ויין ישראלי. המהדורה האחרונה, שפורסמה לאחר מותו, כללה סקירה של כ-170 יקבים וכ-2,500 יינות. רק מהדורה אחת תורגמה לעברית – על ידי מבקר וכתב יין בזכות עצמו, שהפך שופט מסוג אחד ברבות הימים, עמית יריב.
השפעה שמעבר לחיים
רבים טענו שרוגוב "הגזים בציונים שנתן ליינות ישראליים", אך כשרוברט פרקר, אז מבקר היין החשוב בעולם, העניק ציונים של 90 ומעלה ל-14 יינות ישראליים בדצמבר 2007, זכתה עמדתו של רוגוב לגיבוי, אפשר לומר. אני לא בטוח שהוא היה אכן טועם את כל היינות שאמר שהוא טועם או כתב עליהם (פה ושם גם פרסם ביקורות על יינות שלא היו קיימים), אבל המשימה שלקח עצמו הייתה משימת נפילים ממש כמו שהייתה מגלומנית.
שבוע לפני מותו, נערך לכבודו ערב הצדעה במלון דן פנורמה בתל אביב בהשתתפות מאות אנשי עולם היין בישראל. ישראל פרקר, שתיעד את האירוע, כתב ש"קהל של כ-400 משתתפים התקבץ באולם האירועים הגדול לערב המרגש הזה". רגע לפני מותו, רוגוב הותיר מכתב פרידה שפורסם בפורום היין שלו: "מכשול פיסי מודיע לי שלא אהיה פה עוד זמן רב… בסך הכל, אלה היו חיים טובים". מילים פשוטות שמסכמות חיים של תשוקה לטוב, ליפה ולטעים.
מורשת בלתי ניתנת להחלפה
עד היום, 14 שנים לאחר מותו, עדיין לא קם מבקר יין שהגיע לרמת ההשפעה שלו. מדריכי יין מתחלפים, כתבי יין עולים ויורדים, אך איש לא מילא את החלל שהותיר. קובי קלייטמן כתב: "מאז לכתו, היו שניסו לכתוב מדריכי יין חלופיים אולם הצליחו לתקופות קצרות או כלל לא. המשימה אינה קלה, מעוררת ביקורת ויקרה לביצוע". הכול נכון. נכון גם לומר שהעניין בסוגה הזאת פשוט ירד.
רוגוב לא היה רק מבקר יין ומסעדות – הוא היה מורה דרך תרבותי. הוא לימד דור שלם של ישראלים איך להבין, להעריך ולהנות מאוכל טוב ויין איכותי. הוא הפך את היין מסמל סטטוס לתחום ידע נגיש, ואת ביקורת המסעדות מתחביב עילי לכלי לשיפור התרבות הקולינרית המקומית. הוא ידע לתת שואו, להכניס צבע ולספר סיפורים. הוא היה אדם חרוץ מאוד, ומידה רבה מאוד גם מקסים. היו אחרים שעסקו בתחום הקולינריה באותן שנים, שהשקיעו בו הרבה יותר או לפחות לא פחות וניסו לעלות עליו ולא הצליחו. מה שכתבו – כתבו.
בניגוד לרבים אחרים מעמיתיי, אין לי ולו תמונה אחת עם רוגוב. יש לי מעט מאוד גם עם אחרים, אבל זה לא העניין. לא היו לנו שיחות נפש וגם כששוחחנו ביננו, בארבע עיניים, הכול היה קורקטי מאוד. הוא ידע להיות charmer, אבל היה ברור לך מהו מקומך. במידה רבה היינו קולגות. במידה רבה עוד יותר, לא נחשבנו קולגות; דניאל רוגוב השפיע הרבה יותר מכל האחרים שכתבו על יין או ביקרו יין, וממשיך לעשות זאת גם היום. לכתו השאירה חלל, כמו איזה פוסק הלכה, שאחריו נשארו 'כל מיני', אבל איש לא החליף אותו.
