טעימת שרדונה ישראלי, יחסית ארוכה ומקיפה, של יינות מהשורה הראשונה בישראל
בתקופה האחרונה, אחד הייננים היותר מוערכים עלי, מקפיד לשלוח לי מאמרים מכל מיני מקורות, שעוסקים בכל מיני ענבים מוזרים: רוסאן, מרסאן, קלדוק וכל מיני מינים של מרעין בישין שכאלה.
אני מקווה שהוא ימשיך לעשות את זה, כי זה מכניס עניין בחיים, אבל עם כל העניין, אנחנו נוטים לשכוח שיש בכל זאת משהו בכל הזנים הקלאסיים או הזנים הבינלאומיים השונים.
"מרגלית, כל מקום שהיא, מרגלית שמה"
אנחנו נוטים לשכוח שיש סיבה לכך ששרדונה הוא אחד הזנים הלבנים (אולי ה-זן הלבן) הנפוצים בעולם: הוא פשוט מוצלח.
הוא עושה מגוון גדול מאוד של יינות, בכל מיני טעמים ומכל מיני סוגים, מצפון ועד דרום.
אפשר ליצור ממנו יינות יבשים או פחות יבשים, יינות בעלי כושר ויכולת התיישנות מעולים או כאלה שאפשר או צריך לשתות מחר. אפשר לעשות ממנו יינות שקטים או יינות מבעבעים. למעשה, אם חושבים על זה, כמעט כל מקום שמייצר יינות מבעבעים, עושה שימוש בשרדונה:
ככה, מהראש שלי, אני יכול למנות את הפרנצ'קורטה מאיטליה, את הקאווה הספרדית, את מלכת העניינים – השמפניה ואפילו בדרום צרפת עושים יין מבעבע מה"דבר" הזה.
זה לא אומר ששרדונה מצליח או עושה דברים טובים בכל פינה ומקום בעולם: אני לא זוכר או מכיר הרבה יינות שרדונה ספרדיים, למשל, שאינם יינות מבעבעים. מה שכן, גם באזורי יין יחסית מסורתיים, היצרנים הרבה פעמים מכניסים שרדונה לבלנד שלהם, כדי לתת לו קצת יותר מה-שזה-לא-יהיה שהזן הזה נותן להם.
בישראל, אנחנו מתנהגים כמו ישראלים: ממהרים לאמץ כל מיני אופנות וחייבים לנסות הכול, מהר ומיד, ובדרך, שוכחים את מה שהיה.
שלישיית קברנה סוביניון-מרלו-שרדונה כיכבה כאן בשנים הראשונות של מהפכת הבוטיקים. עכשיו "התפתחנו" ואנחנו עושים הרבה דברים אחרים. זה יפה – מעולה וטוב – אבל האם בדרך השארנו דברים טובים על אם הדרך, זרוקים ונשכחים?
בטעימה הבאה ניסיתי – ולו במעט – להתחקות ולראות מה קרה לשרדונה הישראלי בתקופה האחרונה ואיך הוא נראה היום. האם הסגנון של היצרנים הגדולים והקטנים שונה או השתנה?
בנוסף, רציתי לדעת האם הוא טוב יותר בצעירותו או שמא מקבל מעט יותר נוכחות או אופי שנתיים או שלוש אחרי הבציר וחשבתי שנחמד יהיה לקבל מושג על יצרנים שכבר הרבה זמן לא טעמתי ואולי אזורים שונים בארץ.
הטעימה לפניכם. חסרים כאן כמה 'סמנים' ימניים של התעשייה (קסטל C), אבל לא בגלל אי-נכונות להשתתף וביננו? אי אפשר הכול בבת אחת.
השתתפו: הייננים זאב דוניה (סוסון ים), אייל דרורי (יקב רקנאטי), איתי להט (יועץ; להט) והמארח – אהרון ג'לח (יקב אפק). משה אייל ויוני כהן – חובבי יין ותיקים, והח"מ. תודתי הרבה ליקבים שהעבירו יין לטעימה, לטועמים שטרחו ולחלי ואהרון ג'לח על האירוח. הציונים – שלי.
כל היינות נטעמו בטעימה עיוורת והטועמים ידעו מהי שנת הבציר. הבקבוקים נפתחו כולם לפני הטעימה ונפקקו בחזרה במהירות בפקקים חלופיים. היינות הוחזקו בחדר קור בטמפרטורה של 11 מעלות. הטעימה נעשתה בכוסות רידל "מסעדות"; כוס גנרית ליין.
בנוסף ליינות הישראליים טעמנו כמה יינות מחו"ל, ואת רשמי הטעימה שלהם אביא במועד מאוחר יותר.
חשוב להבין שמלבד יין אחד, היינות הם יינות שנמצאים עכשיו על המדף; הם משקפים את מה שהיקבים מוכרים בזמן נתון, כל יקב ויקב, במחירים וסדרות שהם מעבר ל'בסיסי'.
את הרשמים של זאב דוניה מהטעימה אפשר לקרוא כאן, במאמר הזה.
יינות בציר 2017
בסך הכול היה מגוון לא רע של יינות ישראליים ממקורות שונים. ההתרשמות שלנו הייתה שחלק גדול מאוד מהיינות היו צעירים מאוד ואולי לא נעשה איתם חסד ב'גיל' הזה. דבר נוסף הוא שהרבה יינות מנסים להיות "שרדונה" בכח: עץ, אגוזים ומוקה. קבוצה שנייה היא הקבוצה ה"רזה" יותר, והיא גם קטנה יותר.
פרי טוב מאוד ראינו ביינות שהמקור שלהם הוא בגוש עציון והר ברכה. דווקא מהגליל וצפונה הדוגמאות היו קצת מאכזבות.
ירדן שרדונה 2017
אף עצי למדי, כמעט דבשי. מלא מאוד ומלווה במעט מרירות. לא מעט שקדים, אגוזים יש ביין הזה והפה בעל שמנוניות. הסיומת חדה ודי חריפה אפילו. (86)
צובה שרדונה 2017
הרבה (מאוד) עץ באף הראשון. הפה מאוזן הרבה יותר, עם חומציות טובה. יש כאן ארומות וטעמים של פאי לימון, קצת שמרים ומתיקות שהיא מעבר למתיקות פרי קלאסית. הסיומת בינונית, עם איזו 'קליפת תפוז' בסוף-בסוף. (86)
רקנאטי שרדונה ריזרב כרם מנרה 2017
הדעות לגבי היין הזה היו חלוקות: חלק מצאו שהוא דל ויש בו משהו מחומצן ולא טוב (טעמנו שתי דוגמאות) וחלק אחר אהבו אותו. אני סברתי שהוא עשוי נכון, עגול. אולי לא מורכב, אבל מאוד מאופיין מבחינה זנית. גם כאן, עשייה קצת מתקתקה. (87)
גוש עציון עמק ברכה 2017
היין עדיין לא בשוק: האף יחסית עצור וסגור, הפה טוב, מלא ושמנוני, עם חריפות קלה. העץ מאוזן, על רקע של פרי טרופי. יבש בסיומת. יין אקזוטי שיכול להתיישן. (89)
ירדן שרדונה כרם אורגני – אודם 2017
אני זכרתי את היין כאחד ה'שתיים' יותר של היקב, במובן של פחות עץ, בשנים האחרונות. כאן היה די הרבה עץ – אולי יותר ממה שחשבתי שיהיה – אבל הפה היה נעים ושתי במתקפה. החומציות טובה ויש רכיב טעם של פרי הדר ביין, שמלווה אותו היטב. כמו הירדן אולי, הוא עשוי כך שישתו אותו עכשיו או בטווח של שנה-שנתיים. (87)
ירדן קצרין 2017
צבע זהוב-ירוק פטרול מעניין. העץ שמרגישים כאן הוא עץ כבד ו'בוגר' יותר; מהמאפיינים הקבועים של היין. החומציות מגיעה ב'חלון האחורי' במקום מאוד מדויק, שלא מחכים לו, אבל הוא שם כדי לתת ליין הזה גב. התחושה שלכולנו הייתה שהוא צעיר מאוד, והנימות הירוקות ותחושת הבעטנות של היין נמצאת שם כי הוא מיועד לטווח ארוך יותר. (90)
אפק שרדונה ריזרב 2017
גילוי נאות: אני מלווה את יקב אפק, ולכן ביקשתי רשמי טעימה על יינות 'אפק' גם מאיתי להט, כפי שרשם אותם תוך כדי הטעימה.
איתי להט:
הצבע קש ירוק בהיר. האף מינראלי, ירקרק כמעט סוביניוני, הפה רזה, חד עם חמיצות טובה, מתובל. נעים לשתייה בטעימה, נראה שמורכבות נוספת תופיע בשנים הקרובות.
סיכום הרשמים שלי הוא זה: מהיינות שעשויים עם מעט עץ (חביות של סטוקינגר). פרי טרופי באף, עם מתקתקות קלה במתקפה. הפה מעט מתון, מטעה, אבל מתפתח היטב. הסיומת מעולה והיין מורכב ומאוזן. (90)
עברנו ל- 2016
כאן כבר אפשר לראות את מגמת ההתבגרות של היינות ומה שקורה לחלקם: ההתרשמות של רובנו הייתה שחלק גדול מאוד מהיינות מתבגר מהר; אולי מהר מדי. מצד שני, כמעט כל מה שטעמנו היה טוב יותר מ- 2017.
כרמל ויניארדס שרדונה 2016
אף ארומתי, נקי. הפה העל חומציות טובה ודי מלא, עשיר בפרי צהוב – טרופי. קצת שקדים וחמאתי משהו אבל בהחלט יין טוב, שהתווית האיומה שלו לא עושה איתו חסד. (89)
ספרה White Concepts 2016
בציר 2017 נמצא בשוק, אבל אזל ביקב ולכן טעמנו 2016. לא סבלנו: האף היה מינרלי, מעט אשכוליתי. הפה טוב, חד, עם חומציות מאוזנת וסיומת ארוכה. זהו יין מצוין באף והוא על הצד הסוביניוני של הפרי. הפה קצת פחות טוב, וחבל. (90) הפרי מאזור עמק האלה.
טורא מאונטיין ויסטה 2016
שרדונה מתקתק, נעים, עם חומציות סבירה ואף טובה. פרי כתום אבל לא בשל מדי. כאן יש שימוש רב מאוד בעץ, וניכר ביין שהוא עשוי לשוק ולטעם מאוד מוגדרים. חברה מינרליות והסיומת מעט מחומצנת. (86)
אפק שרדונה 2016
איתי להט:
הצבע קש ירוק בהיר. האף עשיר, מינראלי במהותו עם ריחות משניים של דבש ופריחת הדרים. הפה מורכב, מלא ומאוזן לכל אורך הדרך. מצליח להיות גם סמיך דיו וגם חומצי וחד. שתייה מהנה ביותר.
רשמי טעימה שלי: “Benchmark Israeli Chardonnay”, אמר אחד הטועמים, ואני יכול להבין למה: האף מלא פירות טרופיים, החומציות גבוהה (במקרה הזה אני יודע מה מקור הפרי – גוש עציון – ואין כאן תיקוני חומצה) והתחושה בפה היא תחושה מלאה וטובה. "לא רגוע ובועט" אמר אחד מחברי הפאנל שהשתמש גם במילים "מצוין, עשיר, מורכב ומרתק". (91)
קלו דה גת שרדונה 2016
היין הזה היה לי במשך שנים סמן ימני לאיכות ולשרדונה מלא, עם פרי משובח. עשוי בעץ – והרבה עץ – אבל יין טוב.
כאן: זיכרון לחוד – ומציאות לחוד: התרשמות ראשונה הייתה שהיין דורש אוורור. היין הרגיש לא מאוזן, מלא וניל, עם שימוש אגרסיבי בעץ. הסיומת הייתה טאנית מאוד, מעט חומצית ומרירה. "פה לא מעניין", נאמר עליו על ידי יותר מטועם אחד. בקבוק לא טוב? לא זו הייתה ההרגשה סביב השולחן. (84)
סומק שרדונה 2016
מאוד מינרלי – אולי הכי מינרלי מהיינות שטעמנו עד לשלב הזה. ארומות טובות של תפוזים באף שהוא בעיקרו מוחצן. הפה חלק ויפה, מלא ומאוזן. "נראה כמו עץ אמריקאי, עשוי היטב", אמר אחד מאיתנו. (88)
צובה מצודה שרדונה 2016
עץ מצוין, מאוד קלאסי. הפה שוקולדי ממש במתקפה. חומציות מצוינת, סיומת ארוכה ופירותית, וקצת מליחות על השפתיים. חלקנו הימרו שמדובר בבורגון לבן… (90)
עוברים לבציר 2015
מי שקורא אותי יודע שאני חסיד קטן מאוד של הבציר הזה, מלבד במקרים מאוד מיוחדים. בכל זאת, כמו במטה קסם, היה לנו מזל והיינות שטעמנו היו מרשימים – כל אחד בדרכו. אחד מהם הרשים אותנו עד כדי כך, ששניים מאיתנו שלחו עוד בטעימה עצמה "שאפו" גדול ליינן שעשה אותו.
אפק שרדונה ריזרב 2015
הפרי מכרם ננה שבנגב.
איתי להט:
הצבע ירקרק חי, מרשים לגילו. האף טרופי ומתובל, מעט לקטי. הגוף מלא ועשיר, מורכב כיאה ליין בן שלוש ויחד עם זאת, חד, רענן וחומצי במידה הראויה.
רשמי שלי: העץ מתון מאוד. הפה מאוד עגול, מתובל,עם חומציות טובה מאוד. יין מאוד יבש, ועם זאת "שלם" והרמוני בצורה נפלאה. "שאבלי?" שאלו אותי. הציונים נעו בין 91 ל- 93.
כרמל כרם יחידני, שרדונה אדמון 2015
היין הזה – ובמידה רבה מאוד גם היין הקודם של כרמל, מסדרת ויניארדס – מרגיז אותי, ומרגיז אותי מאוד. סקרתי את – 2013, כאשר יצא, ומאז לא.
הוא מוכיח עד כמה כרמל עושים טעות בכך שהם לא ממשיכים ומייצרים יינות פרמיום טובים, אלא משקיעים כל כך הרבה מאמץ במגרש היינות הזולים, על חשבון האיכות. זהו יין שעורר את קנאת הייננים, שנעשה ביד בטוחה ויציבה: יש לו צבע זהוב ירקרק, עם אף grassy ומאוד נעים. הפה חלק, טוב, עשיר. העץ טוב. הסיומת הייתה קרה ומדויקת, עשירה וטאנית וכל ההתרשמות הייתה של יין ממקום אחר – לא מכאן. ה"אפק" היה מצוין, אבל ה"אדמון" בלט באלגנטיות שלו. (93) מחיר? 95 ש"ח בלבד.
ולסיום, מתיישן אחד: צובה שרדונה 2012
אף מינרלי, עם רמזים לריחות שלישוניים (פטריות). גוף בינוני, טוב, חלק מאוד ומתון. בהחלט לא מה שהצרפתים אוהבים לכנות "vin anglaise". בסיומת יש קצת מרירות והוא שומר על מסגרת טאנית. (90)
סיכום?
יש מה לחפש בשדה השרדונה הישראלי, אבל רצוי שאם אתם קונים יין מהסדרות האלה (מעבר ל- 50 ש"ח), שהוא יהיה לפחות בן שנתיים. אין מה לפחד להחזיק את היינות הטובים שלוש וארבע שנים מהבציר (אנחנו חושבים שכל יינות 2015 שטעמנו יכולים להתבגר עוד) וחלקם אפילו ישתפר.
פעמון עקומת ההתבגרות נמצא אולי שמאלה יותר מזה של מרכז צרפת, וביין יש אולי יותר בשלות, אבל זה לא אומר שהוא לא מעניק חוויית שתייה טובה והנאה רבה.