חבר אמר לי "הייתי מצפה מחובבי היין, שיעלו קצת טעימות של יין ישראלי. שידברו עכשיו על יין מקומי, שאם העניינים יימשכו ככה, לא יישאר ממנו זכר."
אני מסכים. הפיד שלי ברשתות החברתיות לא בדיוק מלא בטעימות של יין מישראל, ומי שמוגדרים 'קובעי הדיעה', או 'יוצרי טרנד' או 'תל אביב', מעלים שורות של בקבוקים מהודרים תוצרת חוץ, ומקבלים לייקים למכביר. ויין ישראלי? כמעט ואין. פה ושם אני רואה פוסטים של ייננים או כורמים שאומרים 'אנחנו כאן', או 'בצרנו, דווקא תחת אש', או 'לא בצרנו'; כן גם זה יש.
גם אני חטאתי: מאז המלחמה העליתי באינסטגרם שלי 25 פוסטים עם יין מיובא, ורק 19 פוסטים שקשורים ביין ישראלי. לא טוב; הינה נציגות מהתקופה האחרונה… 
בתעשייה מדברים על זה שהמכירות ירדו. היקבים הקטנים – אלה שאפילו את הקורונה הצליחו לצלוח – גם הם מדברים על ירידה במכירות. לאנשים אין מצב רוח והמסעדות – גם אלה שעובדות, לא מוכרות ומגישות אותו דבר. והמכירות ירדו באחוזים ניכרים, שלא יהיה ספק לאף אחד.
אנשים לא בוצרים השנה אותו דבר. יש יקבים שהכרמים שלהם הלכו או נשרפו. אחרים בצרו שלא בזמן הרצוי להם, והיין של 24' לא יהיה כמו שתכננו. החום לא עושה לנו טוב, כמות הידיים העובדות ירדה ומי שבאים הם הרבה פחות מיומנים. יש מי שיש להם חברים ונהנים מקצת עזרה פה ושם.
הייתי שמח לעזור. באמת. פה ושם אני לוקח את האוטו ונוסע ליקב זה או אחר. זמן, דלק, כתיבה. האם חשוב מה שאני כותב? יש אנשים שחושבים שכן, אחרים – רבים – חושבים שממש לא. זה בסדר. התעשייה התבגרה.
"התבגרה"… עכשיו היא מחפשת 'משפיענים' או 'משפיעניות' שידברו אל הדור הצעיר. שיחזיקו בקבוק וימליצו; המלצה שעולה אלפי שקלים, ואין בינה לבין יין שום דבר וחצי דבר. היא חשובה לאותו קהל שאולי יום אחד יתבגר ויקנה, אבל עכשיו הוא/היא/הואי או מה שזה לא יהיה, רוצים רוזה (שזה כבר גם, ממש פאסה). ואגב: אני בעד שידברו עם משפיענים – כל דור והמשפיענים שלו, ואני פשוט כבר לא.
אז הינה, תרומתי הצנועה לתעשייה שנאנקת ונאבקת בטילים ובכתב"מים מצפון ומדרום ומכל מקום: כתבו על יין ישראלי. העלו תמונות של יינות תוצרת ישראל. אני מבטיח שאעלה גם אני יותר מאלה.
ובינתיים, אני מתכבד וממחזר כתבה שכתבתי, במלחמה אחרת, באותו מקום. מאז עברו-זרמו הרבה מים בירקון. אני לא חושב שביקב ההוא עוד זוכרים מי אני בכלל.
