ה- Wine Society הבריטי (WS), ארגון בעל מסורת וייחוד בן 150 שנים, שהפך להיות משווק יין מקוון, בעיקרו, חוגג את היובל שלו ביינות ייחודיים לו, שמיוצרים עבור על ידי יצרן היין שפוטייה; יצרן משפחתי בעל היסטוריה של 200 שנים, בעל יקבים בעמק הרון ובאוסטרליה (בין השאר).
היין – Hemispheres Red ו- White – עשוי חלקו מיינות שמקורם באוסטרליה וחלקו ביינות שמקורם בצרפת, בחבל הרון. לאחר הברקזיט, השתנו חוקיי היין בבריטניה, כך שהם מאפשרים ערבוב ובקבוק של יין ממקורות שונים בבריטניה. ה- WS כותבים כך:
Tastings in the Rhône saw the component parts selected and shipped in here in bulk, as recent changes in UK law permit international wines to be blended here and be called ‘wine’. It could be abused to create average-quality wines, but we’re creating a fine wine from one of the world’s greatest producers. The wines will be bottled in lightweight bottles in the UK, showing that this isn’t just the route for cheap blends!
כלומר: "אפשר שישתמשו בעניין הזה כדי ליצור יינות זולים, אבל אנחנו לא עושים את זה." ועל זה אני אומר "כן, בטח."
בטח, כי לקחו את מיטב היינות שעושה שפוטייה שבני המקומות האלה – יינות מכרמים מיוחדים או גפנים בוגרות – ועשו כאן איזה 'סופר טוסקן' או משהו, שהוא לא יין זול.
בולשיט. לקחו רכיבים 'טעימים' או מוצלחים – וכאלה יש בכמויות היסטריות ליצרן גדול כל כך, בטח בשביל הכמויות המזעריות יחסית שדרושות ליין כזה, והשתמשו בהן. ואם תגידו 'מאיפה אתה יודע שלא ייצרו כאן איזה "סופר X", אומר כך:
סופר טוסקן הוא מונח שמתייחס ליינות איכותיים מטוסקנה שיצאו במכוון מחוץ למערכת ה-DOC/DOCG האיטלקית בשנות ה-70. יינות אלה, כמו סאסיקאיה, טיניאנלו, אורנלאיה ואחרים, משלבים לרוב זני ענבים בינלאומיים (בעיקר בורדולזים כמו קברנה סוביניון ומרלו) עם או במקום הסנג'ובזה המסורתי.
ההבדל המהותי בין סופר טוסקן לבין היינות של שפוטייה הוא שסופר טוסקן עדיין מחויב למקום – הענבים גדלים בטוסקנה, היין מיוצר שם, והזהות המקומית נשמרת גם אם משתמשים בזנים "זרים". זו הייתה מרידה בכללי ה-DOC, אבל לא במושג הטרואר עצמו.
לעומת זאת, היינות של שפוטייה מערבבים יינות שכבר יוצרו במקומות שונים בעולם, מה שמוחק כל זהות מקומית. אולי אפשר לכנות אותם "פוסט-טרואר" או "יינות חסרי מקום", כי הם מתנתקים במכוון מהקשר למקום ספציפי.
במאמר ב- BBC, ג'יימי גוד אומר שמדובר ב'A bit of fun'. קצת פחדני לטעמי. הוא ממשיך ומסביר את האתגרים שביצירת יין משני עולמות שונים, לכאורה, אבל זה – יסלח לי האיש – BS: איפה פה בדיוק הבעיה? מה אכפת לי מאיפה היינות מגיעים? שני רכיבים שונים, שיש לערבב ביניהם ותו לא. באותה מידה הם יכולים היו להגיע מאותה מדינה או אזור או כל דבר אחר. אתה לא מנסה לשמור כאן על צביון אזורי או מקומי, אלא למעשה למחוק אותו ולייצר יין בעל זהות 'שלישית', לא קיימת.
הניסיון החדש של שפוטייה לערבב יינות מצרפת ואוסטרליה מעלה שאלות מטרידות על עתיד תעשיית היין. מאחורי המילים היפות על חדשנות וידידותיות לסביבה מסתתר מהלך שיווקי שעלול לפגוע בכל מה שהופך יין לייחודי.
הבעיה מתחילה בזהות. ערבוב יינות ממקורות שונים, גם אם ייצרו משקה טוב וטעים, שפוטייה מייצר למעשה מוצר חסר שורשים. זה נכון במיוחד כשמדברים על ערבוב של אותו זן ענבים ממקורות שונים – הרי יודעים אנחנו ששיראז אוסטרלי שונה מהותית מסירה צרפתי, וכל אחד מהם מביא לכוס ביטוי ייחודי של הטרואר שלו. הערבוב, גם אם יהיה מוצלח, יטשטש את המאפיינים האלה.
בישראל כבר ראינו את התופעה הזו. יבוא של מיץ ענבים או יין מוגמר וערבובם במוצרים מקומיים הפך לפרקטיקה נפוצה, בעיקר במוצרים זולים. ה- WS ושפוטייה אמנם מדברים על יתרונות סביבתיים של יבוא בצובר, אבל זו השוואה מטעה – הם לא מייבאים יין למילוי בלבד, אלא לערבוב, מהלך שונה לחלוטין, משני מקורות.
גם הטענה שזו דרך להנגיש יין לקהלים חדשים נשמעת חלולה. אם היינות האלה היו באמת פריצת דרך איכותית, היינו רואים יקבים מובילים משתמשים ביינות יוקרה לערבובים כאלה. אבל זה לא קורה, ובצדק – יינות איכותיים בנויים על זהות זנית ומקומית חזקה, והערבוב רק יפגע בהם.
מה שנותר הוא גימיק שיווקי, אולי מתוחכם, אבל עדיין גימיק. במקום להתמודד עם האתגר האמיתי של יצירת יינות איכותיים בעלי זהות ייחודית, בחרו ללכת בדרך הקלה של ערבוב מרכיבים מרחבי העולם. התוצאה עלולה להיות עוד מוצר גלובלי חסר ייחוד, שמשרת בעיקר את האינטרסים המסחריים של היצרנים.
צילום: תווית – VIVINO. בקבוק: אתר ה- WS.
