לואיס פסקו חוזר – והוא כולו אש ותשוקה. ליין, כמובן.
לואיס פסקו מעולם לא היה הילד הטוב של תעשיית היין הישראלית. הוא לא היסס לומר מה שהוא חושב, בריש גלי ובמלוא העוצמה. עכשיו, כשהוא חוזר ל'סצנה' של היין הישראלי, הוא לא חוזר מפויס או מעודן יותר, אלא להפך; נראה לי שהוא עושה פחות חשבון: האסוציאציה הכמעט מיידית שלי בפגישה איתו הייתה 'מוחמד עלי'. פסקו, היינן שעשה את 'רקנאטי', לא היסס מעולם לומר שהשרדונה שלו הוא הטוב ביותר ושגם הוא, בעצם, היה ונשאר הטוב ביותר.
לפני כמעט חמש שנים עזב פסקו את רקנאטי, וזמן לא רב אחר כך גם את ישראל. היקב היה בשיאו מהרבה בחינות וזכה ללא מעט מחמאות. אז, קצת אחרי 'סומליה' של אותה שנה, פסקו חזר לארה"ב, לקליפורניה, ועבד שם כיינן עבור יקב מקומי. "גם הוא בבעלות ישראלית", הוא אומר בחיוך, "איך הצלחתי, אני לא יודע." במהלך הזמן הזה הוא גם סייע בשלט רחוק לכמה יקבי בוטיק בישראל. אז, בשנת 2012 הגיעה ההזמנה מיקב בית אל שאמרה בפשטות: "תבוא ארצה. שב פה ותייעץ לנו. תשלום? גם ביין. כשר."
היינן הכי ישראלי
השנים שבהן פסקו לא היה בישראל לא היו קלות עבורו ככל הנראה, אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה לואיס חוזר ארצה. השם לואיס פסקו שווה ומוּכר פה הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר ובוודאי שבארה"ב. עכשיו הוא צריך לגלות אם השם לא רק מוכר כאן יותר, אלא גם מוֹכר יותר, אבל אין לי ספק שפסקו יוכל לנצל אותו, אם רק ידע איך. הוא יודע לעשות יין והוא יודע לעשות יין טוב.
עם ההצעה של 'בית אל', פסקו מוצא את עצמו בישראל בבציר של 2012, עושה יין. לבית אל הצטרפה עבודה כיינן ויועץ ליקב 'נח' של מישל מרציאנו וכעבור שנה הצטרפה גם המשפחה ללואיס שמקלף לעצמו תפוז, תענג עליו ואומר "טוב לחזור. אני אוהב את זה כאן. נפלא."
פסקו מתאר את עשיית היין שלו כעשיית יין ישראלי. "זה משהו בין הסגנון האמריקאי, עתיר העץ והפירותיות, לבין הסגנון האירופי, הקר והמאופק יותר." הוא אומר. בין הייננים בישראל יש לו שניים-שלושה אייקונים אישיים שאותם הוא מעריך מאוד, אבל הוא מנכס לעצמו את מה שהוא מכנה "הסגנון הישראלי", אותו משהו של בין לבין.
"ירוק ביין זה רע? קברנה פרנק ירוק זה רע? זה קברנה פרנק!"
פסקו מאוד passionate. בכל הקשור ביין, אבל בעיקר ביין שלו. הוא תמיד היה רגיש למה שכותבים על היינות שעשה ברקנאטי, למשל, תמיד קרא וכנראה שגם תמיד יקרא. אחרי שהוא מצטט את סקוויירס ופרקר ושולח בהם עברה, זעם וצרה, הוא פונה גם אלי: "אתה," הוא אומר לי, "במשך כל השנים אתה כתבת את הדברים שאתה מתאר גם עכשיו ביין שלי, אבל לא הבנת את זה שאני עושה יין בסגנון ישראלי. היו פעמים שרציתי להרוג אותך."
2012 Pasco Project no.1
פסקו חוזר לישראל, נאמן לסגנון האישי שלו, עם הרבה מאוד דרייב ואמוציות. את כל אלה הוא יוצק לתוך הבקבוק של היין שהוא מעמיד לפני. בלנד של קברנה סוביניון, מרלו וכמה אחוזים של פטיט סירה. הקברנה משילה, המרלו מהר ברכה. תשעה חודשים בעץ צרפתי. זה כאילו לטעום שוב את הרקנאטי של לפני כמה שנים: הרבה מהקברנה סוביניון, מעט ירקרק. יין בעל גוף, נקי, עשוי היטב. טיפה מתקתק אבל מאוד נעים. פירות אדומים כהים וקצת פרחוניות קלילה. החמיצות טובה, אבל לא אגרסיבית. הטאנינים טובים, מאוזנים מאוד. יין קטיפתי, מפויס מאוד. אני מבין איך היין הסגנון הזה של פסקו הפך את רקנאטי ליקב כל כך ישראלי. הוא פשוט, הוא ישיר והוא ידידותי. יין כמו האיש: אמוציונלי וכזה שלא שם זין על אופנות כאלה או אחרות.
"אני חושב ש- 90 ש"ח זה מחיר הוגן." אומר לואיס. "כמה שהחנויות יקחו עליו, אני לא יודע, אבל שם אני חושב שהוא צריך להיות." אני נוטה להסכים. היין הזה ילך מצוין עם האוכל המקומי, ולא תהיה שום בעיה לשום מלצר יין בשום מקום – גם בתל אביב – למכור אותו.
היין השני הוא מה שאולי יהיה הריזרב של פסקו. בינתיים זו דוגמת חבית. אחת מארבע החביות שבהן יש כבר בלנד פחות או יותר מוכן. בחביות נוספות יש עדיין יין שלא עורבב, אבל הבלנד הזה הוא קבנרה סוביניון (70%) ומרלו. המרלו הוא אותו מרלו מהר ברכה, והקברנה מגיע מהרי ירושלים. החביות – 100% עץ צרפתי חדש, ובינתיים היין בהן כבר 14 חודש. לא מעט. לא מתאים לסגנון ה'חדש'? לא, ויהיו רבים מאוד שיאהבו אותו: פה יש הרבה פרי שחור, כבד. היין רחב ומלא מתיקות מהעץ, אבל מאוזן בחמיצות טובה מאוד. הפרי פה כל כך כבד ומתובל, שיכול להיות שפסקו צודק, ורק עץ חדש יוכל לו. הוא ממשיך ונשאר איתך, מסתיים בקול רם וחזק.
"רצית להרוג אותי, אבל הייתי איתך פייר?" אני שואל.
"כן, אבל קשה. ירדת עלי. לא הסכמתי איתך. לא ראיתי איתך עין בעין."
"אני מבטיח לך רק דבר אחד," אני אומר ללואיס. "שמדי פעם לא נראה עין בעין גם בעתיד."