ב- 140 ומשהו דקות של סרט רואים הרבה היינקן, לא מעט מקאלן ואפילו קצה של בולינג'ר, אבל תכל'ס, בונד כמעט ולא שותה כלום: בקבוק בירה, שוט אחד של וויסקי וספק מרטיני אחד בודד, לא שייקן ולא בטיח
אוי, הבושה, הכלימה והשערוריה: אחרי שנים שג'יימס בונד צרך ושתה וודקה, ויסקי ושמפניה, הוא עבר לשתות היינקן. כן, כן: בירה לבנה, לאגר הולנדי עם תדמית טובה אמנם, אבל לאגר. בונד, האיש והמרגלת שאהבה אותו, לא שותה IPA או איזה Scottish Ale, ודווקא בסרט האישי ביותר שנעשה, שחושף לא רק את יחסיו עם M (ג'ודי דאנץ' הטרחנית ומעצבנת), אלא את עברו ושורשיו הסקוטיים לעילא.
אני באמת שלא רוצה להרוס לכם את החגיגה או את הצפיה בסרט. אני יכול לאמר שהלוואי והיתה גרסא מקוצרת של שעה וחצי, נניח, למתמתחון הזה, אבל באמת: אם אתם חובבי בונד אתם תלכו לסרט בגלל הסקרנות, ואם אתם לא חובבי בונד, תלכו למשהו אחר. לא ככה?
הבונד החדש מפחיד. הוא חושף בפני הצופה את כל סכנות הסייבר ומלחמות המחשבים השונות, ועולה כאן כל העוצמה הסינית, במלוא גודלה. צילומי לילה מרהיבים של שנגחאי רק מדגישים עוד יותר את העוצמה הזאת, ומעוררים פחד ויראה. אבל הסרט מפחיד גם מסיבות אחרות: בונד – שלא מהסס לירות ברעים ולדפוק בהם כדורים למכביר – פוחד לשתות. האיש פוחד מ- MADD יותר ממה שהוא פוחד מוועדת הביון של ממשלת הוד מלכותה, כך נראה. אני ראיתי אותו שותה היינקן אחד (ישר מהבקבוק, ברוב ברבריות), מוריד שוט של מקאלן ומרטיני אחד, שמוגש לו בלי שיבקש אותו מעורבב או מנוער. "Perfect", הוא אומר לברמן, ושותה אותו עם הגב למצלמה. אחרי זה, הוא הורס אפילו לסוכנת הביון שמלווה אותו את חווית השתיה ואת הסיכוי האחרון שלה ליהנות בגפה מהערב: הוא מוציא את אוזניית המרגלים שלו מהאוזן וזורק אותה ישר לגביע השמפניה שהיא ייעדה לו. איכס.
אפילו M פוחדת מה- Mothers Against Drunk Driving וכל השאר: היא מסתכלת, לוקחת ליד ומחזירה כוסית קוניאק טוב שמציע לה יו"ר הוועדה שעומד להדיח אותה. אפילו פרישה לגמלאות לא משכנעת אותה להוריד איזה דרינק בסרט, למרות שזה משהו שנראה כמו דלמן מיוחד, אבל מרחוק – ממש מרחוק – מזכיר גם קורבוזייה. אולי בגלל שזה מזכיר לה קורבוזייה? לא, אני לא חושב.
מה עוד רואים בסרט?
רואים לא מעט היינקן, בסיטואציות הכי פחות צפויות אולי. הסרט נפתח במרדף בבזאר באיסטנבול, ודווקא שם, בממלכת אפס פילזן, רואים לרגע חטוף ארגזים ישנים, ועליהם כתוב שמו של המותג. מה הקשר? אין.
הפעם הבאה רואה את גיבור הסרט כשהוא כבוי, לא מגולח וחסר רצון חיים, במיטה, עם איזו "נקבה". דווקא אז הוא בוחר להתחבר לבקבוק הלאגר הירקרק. למה? לא יודע. זה לא נראה כאילו שזה מעורר אותו לחיים בחזרה או משהו. היינקן כמשקה של יאוש ואבדון? איפה את, ג'ניפר אניסטון?
Heineken Skyfall from Amsterdam Ad Blog on Vimeo.
מהמיטה המיואשת, עובר 007 לבר חופים רעשני ועמוס חוגגים צעירים. את הרולטה הרוסית מ"צייד הצבאים" מחליפה כאן התערבות על עקרב גדול ואימתני, שעומד על כף ידו של בונד. ישנה עוד מחווה לסרט ההוא לקראת סופה של סקייפול, אבל כאן, כדי לשתות, המרגל המיואש מהכוס הוא חייב לקרב גם את העקרב אל הפה. לאף אחד מהצופים אין ספק שהוא יעמוד במשימה אבל כשהיא מושלמת בהצלחה, והמקאלן יורד בגרונו של ידידנו, הקהל שעל מסך הכסף מריע, וכולם (כמעט) מרימים בקבוקי היינקן לחיים. כן, כן: היינקן. אותו מותג שרק לפני פחות משנה נאלץ לצאת בהכחשות נמרצות באשר לחסות שלו, שכמובן שלא היתה, לקרבות כלבים במונגוליה, מכל המקומות שבעולם.
והאם אפשר בונד בלי שמפניה?
אי אפשר, אבל הבולינג'ר החביב של בונד הוסווה הפעם. ראש הבקבוק היה חשוף לזמן כל כך קצר, שחשבתי שמדובר בדום פריניון. "בונד חזר לדום?" שאלתי את עצמי, ורצתי לאינטרנט לבדוק. "לא ולא", הרגעתי את עצמי: זה בולי במהדורה מיוחדת, בציר 2002, שעולה משהו כמו 180 יורו לבקבוק.
לסיום יש לי ספוילר רציני בשבילכם. מי שיכול להתאפק, שיפסיק לקרוא כאן (אבל יעשה בלייק). מי שלא יכול, ימשיך:
דווקא בעוד בונד טורח לשתות מקאלן מתי שהוא רק יכול – כולל לבזבז דוגמית של ויסקי בן 50 שנה – Stag אלמוני אך שמור היטב, גונב את ההצגה לקראת סיומה. האם דמותו של האייל הענקי שמופיע כפסל שמור היטב (מדי?) היא אכן מחווה נסתרת לסרט אחר של בונד ("Thunderball") או שזה רמז עבה מאוד לקבוצת אדרינגטון, הבעלים של מקאלן: משהו בנוסח "החברים שלנו בגלנפידיך מאוד היו רוצים לקחת חסות על הסרט הבא, רק שתדעו…"
לחיים.