טוב, זה נשמע אולי כמו בדיחה מוזרה, "שמפניה אנגלית", אבל האמת היא שהבריטים מתקדמים בצעדי ענק להיות יצרני יין מבעבע איכותי, בשיטה המסורתית. קרקע מתימה יש להם, ענבים מתאימים (למדי) יש להם והאקלים משתנה, ולא לרעתם. אז מה חסר? ידע? זאת לא ממש בעיה. מה שחסר, מסתבר, זה שם מתאים
האנגלים מייצרים יין מבעבע בשיטה המסורתית – זאת שנהוגה בשמפן, לצורך העניין. לצערם, ולמרות שככל הנראה הם אלה שבכלל המציאו את השיטה, נתנו לצרפתים את הבקבוקים החזקים ועוד, הם לא יכולים לקרוא לשיטה "שמפן", ורוצים לייחד את היין שלהם מיין מבעבע 'סתם'.מבחינת הקפי הייצור, כיום יש משהו כמו 500,000 בקבוקים של יין אנגלי מבעבע, אבל המספר הזה צפוי לגדול עד פי עשרה, לקראת 2020. האנגלים נטעו כמו משוגעים בשנים האחרונות – בין השאר תחת אישורים מיוחדים מהאיחוד האירופי: בין 2004 ל- 2010 עלה שטח הנטיעות מ- 761 הקטאר ל- 1,324 הקטאר. היות והכרמים מניבים אחרי שהם בני ארבע שנים, והיין מתיישן שנתיים עד שלוש, זה הצפי.
השבוע פרסם אחד מהיקבים הבריטיים, Coates & Seely, שמיקומו בהמפשייר, את ההצעה שלו לקרוא ליין Britagne. מילה שאותה מבטאים 'בריטניֶה', שאולי בעברית חורזת קצת עם שמפניה, אבל באנגלית נשמעת לחלוטין שונה. כריסטיאן סילי, שותף ביקב, חושב שהמינוח "יין מבעבע בריטי" הוא פשטני ופשוט מדי, ושהיין האנגלי חייב שם משלו. הרעיון הבסיסי, הוא אומר, הוא שהיין צריך להעשות מזני הענבים המסורתיים בשמפן
– שרדונה, פינו נואר וכד' – עם תסיסה שניה בבקבוק, ואז אפשר יהיה לקרוא לו בריטניה. לשיטת הייצור הוא רוצה לקרוא Methode Britannique. למה הצרפתית? רק אלוהים יודע, ואני לו הייתי אנגלי, לא הייתי מקבל את זה, אבל סילי הוא מנהל השיווק של AXA Millesime, שלה לא מעט עסקים בבורדו, פורטוגל ועוד מקומות.
התגובות בבריטניה מעורבות. שני היצרנים המפורסמים יותר – רידג'וויו ונייטימבר (Ridgeview; Nyetimber) – די סקפטיים, ובכל אופן, רידג'וויו כבר מוכרת יינות תחת כינוי שהם כבר טבעו: Merrett, על שמו של מי שבעצם תעד 1, אפשר לאמר, את השיטה המסורתית.
ד"ר כריסטופר מרט, רופא, היה זה שתעד לראשונה הוספה של סוכר לבקבוקים, כדי לייצר משקה מבעבע. המטרה שלו אז (המאה ה- 17) היתה ייצור זכוכית עמיד לתעשיית הסיידר, אבל הרעיון ואופן הייצור היו זהים לנעשה היום בשמפן (כתבה שלי על העניין – כאן). המעניין הוא שלמרות שרידג'וויו רשמה את המונח מרט על שמה, היא מוכנה לשים אותו ב- Public Domain, לשימושם של יצרנים שיעברו סוג של אקרדיטציה. זה מקביל, נניח, לשימוש במילה 'תירוש', 'הילולים' או 'נתזים'.
האם יש מי שמתנגדים למונח גנרי בכלל?
בוודאי. אנשי Camel Valley Vineyards שבקורנוול, אומרים שהם לעולם לא ישתמשו במונח גנרי ליינות שלהם, וזה מחשש שכל מיני יצרנים, ברמות איכות שונות, יעשו בו שימוש, ויפגעו במותג שלהם, שהוא איכותי במיוחד.
אפשר היה אולי להזכיר להם מה קורה מעבר לתעלה, בשמפן, אבל זה רק אולי. מה שבטוח הוא שאפשר לסכם את הקרב הזה בפשטות: זהו ה- Bottle of Britain.
כמה מילים על Merrett, וענייני הזכוכית
הצרפתים מודים שללא הזכוכית האנגלית החזקה, הם לא יכולים היו לייצר שמפניה. עד כאן הם בסדר. בשנת 1662, כריסטופר מרט, שמאוד התעניין בציפורים, ומצד שני במינרלים ובזכוכית (בעיקר כדי לייצר מכלי זכוכית שבתוכם הוא יוכל להכניס ציפורים, להוציא את האוויר ולהוכיח שציפורים נושמות אותו), תרגם ופרסם ספר איטלקי על ייצור זכוכית. לספר ההוא – שפורסם במקור על ידי אחד אנטוניו נרי, בשנת 1611 – הוא הוסיף כ- 150 עמודים משלו, כך שאין ספק שהוא ידע והכיר את תהליכי הייצור. בדצמבר 1662 הוא שלח מכתב לחברה המלכותית שכותרתו היתה Some Observations concerning the Ordering of Wines. טום סטיבנסון גילה את הנייר הזה, שבו מתאר מרט את השיטות של יצרני היין שמוסיפים סוכר ומולאסות ליינות שלהם, כדי להפוך אותם מבעבעים.שהו הליקר דה טיראז' שהצרפתים (ובכל העולם) מוסיפים לבקבוקים, לתסיסה שניה. הייחוד של הזכוכית האנגלית אז, היה שימוש בפחם אבן, שהביא את הזכוכית לטמפרטורות גבוהות יותר ולהרכב שונה, ו'חיסם' אותה.