מאסי – או מאזי – הציגו את הבצירים האחרונים של היינות האדומים שלהם. הנבחרת כוללת ארבעה יינות כאלה, כל אחד והיעוד שלו, כל אחד והאיכות שלו מאסי הוא יצרן יין גדול. יצרן אמרונה מוביל, שמייצר מאות אלפים רבים של בקבוקים מדי שנה, ומליונים בסך הכל, גם אם לא כוללים את כל היזמויות שלו. סנדרו בוסקאיני, האיש שבמידה רבה מאוד עומד מאחורי האגדה הוונציאנית, אוהב את ישראל ואת השוק הישראלי וטורח להגיע לכאן לעיתים קרובות. הפעם נכח בהשקה דווקא מנהל המכירות העולמי של היקב שהביא איתו את הבצירים העכשויים של יינות הסדרות הרגילות.
מאסי בעיני הוא בנצ'מרק ליינות אמרונה ובמידה רבה גם ליינות ולפוליצ'לה. יש בוודאי טובים יותר ובטח שיש מעניינים יותר, אבל כשמחפשים סטנדרט, מחפשים את הטוב ביותר האפשרי באופן כללי. מאסי, גם בזכות יחסי ציבור טובים, הוא זה שנותן את הטון.
הפעם הייתה לי אכזבה – לפחות אחת. הקמפיורין 2011 היה זה שאיכזב. מילא שהוגש בטמפרטורה לא נכונה – חם מדי בעליל – אבל הוא היה, גם בטעימה חוזרת של בקבוק בבית, פשוט לא אותו דבר. האף בשרני, כבד יחסית והחמיצות מאוד גבוהה, אבל אלה לא הצליחו לחפות על כובד היין ותחושה של חוסר חן ברמות ובדרגות שמעולם לא חשתי בהן במאסי. זהו יין שתמיד היה ברירת מחדל מצוינת במסעדות רבות, ולפחות הבציר הזה ממש לא עשה לי את זה.
אבל היו בהחלט נקודות אור – ונקודות אור טובות:
Masi Bonacosta 2012
ולפוליצ'לה קלאסיקו רענן וטעים להפליא. טעמי דובדבן וחיות נהדרת, פה חלק וטאנינים טובים ועדינים. החמיצות גבוהה, כן, אבל לא יותר מדי. המעט בשרניות שהוא מוציא מכניסה עניין יפה ומפתה לטעום מהיין שוב. הבונקוסטה הזכיר לי קצת יינות של "ללכת עם ולהרגיש בלי": קצת עץ – לא יותר מדי, הרבה פרי – לא יותר מדי – והכל מאוזן יפה. יופי של יין סתווי שיכול להתאים להרבה סוגי מאכלים, כל עוד הם לא מתובלים מדי.
Costasera Amarone della Valpolicella Classico DOCG 2010
האמרונה הקלאסי של מאסי מכיל הפעם 15% אלכוהול. הפה הראשון מתוק מאוד. אחר כך העניינים קצת מתייצבים ונרגעים. זה אמרונה טוב – טוב מאוד – שאפשר בקלות להרגיש בו את כל טעמי השקד המריר, הדובדבנים הכהים, האפויים וגם הרבה וניל, שוקולד ושות'. החמיצות ותחושת הפה טובה, וההרגשה הכללית היא שהיין יכול ורוצה להתפתח בשנים הבאות. כמה זמן? אני לא יודע. פעם חשבנו שאמרונה הוא לא יין להתיישנות, אבל בטעימות שבוסקאיני ערך בישראל ראינו שהפוטנציאל שם. עוד חמש עד עשר שנים כנראה שאפשר לתת ליין הזה בהחלט. רצוי לחדרר.
אוכל? מדובר באמרונה. זה יין טוב לבשר אדום מתובל על גריל ולגבינות קשות. מעבר לזה הייתי הולך על אוסובוקו עם פטריות יער טובות ודברים עם אמירה מצד אחד ותיבול מצד שני. קינוח שיש בו משהו עסיסי, אדום ובעל טעמים פראיים יכול להתאים על דרך הניגוד.
מחיר? ראיתי בקבוק בפורטוינו ב- 350 ש"ח. הרבה כסף.
Serego Aleghieri Casal dei Ronchi 2010
יין קינוח אדום, יפהפה וטעים להפליא. הוא אמנם מוגדר "מתוק", אבל הוא מתוק ומאוזן בצורה מצוינת. הוא לא מעיק ולא כבד מדי, ויש לו בדיוק את אותו איזון שמדברים עליו כל כך הרבה ביינות מתוקים: משהו שמאפשר לך להנות מהיין בלי לצקצק בשפתיים כמו פריץ פולני שאכל הרבה שומן אווז. יופי של יין לאחרי האוכל, עוגות קרם וכאלה… מתאים בעיני להתיישנות – יקבל משהו דמוי פורט במשך השנים.