סנואו רון שי יצר את אחד הסרטים הבודדים על יין בישראל, שקיימים היום או נעשו, בכלל. הוא אישי מאוד, זה נכון, אבל האם יש בו תועלת, מעבר לכמה צילומים יפים?
בעיני, הסרט הזה הוא לא פחות מאשר כתב פלסתר. אסביר בהמשך, אבל כמה מילים על הסרט עצמו ותיאור שלו, כפי שנחקק אצלי אחרי הצפייה בו, במסגרת פסטיבל הסרטים של סונומה.
לסרט שני חלקים עיקריים: הראשון מציג את תעשיית או עשיית היין בישראל: קבוצה של אנשים – כולם גברים, אגב – שעושים יום ולילה כדי לייצר יין איכותי, מלא אישיות וטרואר, על רקע של עשיית יין היסטורית, במקום שבו נעשה יין לפני 3,500 – 4,000 שנים. נראה כאילו שמקצת האנשים חברים טובים של היוצר, ומוקדשות להם דקות ארוכות של הסרט, ומקצת מהאנשים – פחות. הם כולם לא רק גברים (היוצרים, כוונתי), אלא כולם חילונים, ואף אחד מהם לא גר ביהודה ושומרון; אזור שלא נמצא בכלל על מפת אזורי היין של ישראל של יוצר הסרט (גם לא בראיון המקדים איתו).
העניין האחרון הוא כמובן עניין של השקפה – ואהיה האחרון שאתווכח עם ההשקפה הזו – אבל כל השאר הוא בחזקת "נו באמת? זה כל מה שיש בישראל?"
החלק השני של הסרט לוקח את כל האנשים הטובים האלה, את המאמצים שלהם ואת הרגש שהם משקיעים בנושא, וכופה עליהם הר כגיגית את כל נושא הכשרות: "אוי ואבוי, אנחנו לא יכולים לחבק את החביות שלנו." וגם "יש זמנים שבהם חייבים לעבוד בכרם, ואי אפשר לבצור ענבים, בגלל שישבת. או חגים." על זה מוסיף מישהו מהמרואיינים ש"כן, נו, טוב, זה לא שבכל היקבים בבורדו היינן שואב יין מהחביות או מתפעל בעצמו את המכלים."
הכשרות, אומר יוצר הסרט (או שזה המשתמע), היא הקונפליקט הגדול של יוצרי היין בישראל. אם הם רק היו יכולים, הם לא היו עושים יין כשר. הם אפילו לא היו שותים יין כשר והם קוראים לחרם על יינות כשרים (אבל זה בסדר לאותם אנשים לעמוד ב- KWFE תל אביב ולהטעים יינות כשרים מאמריקה). כולם רוצים שיהיה מדף של יינות ישראלים, כי לישראל מגיע שיהיה לה מדף משלה ושהוא לא יהיה תחת יין כשר.
תגידו, אתם ירדתם מהפסים?
כמות היין שעושים בישראל שווה לתפוקה של יקב או שניים גדולים באירופה או יקב גדול אחד במקומות כמו דרום אפריקה או אוסטרליה.
משך הזמן שעושים פה יין הוא 40 שנים. פרקציה ממשך הזמן שבו עושים יין בניו זילנד, למשל, ופרקציה של פרקציה מכל מקום אחר בעולם החדש.
מאמצי היצוא שעושים יקבים ישראלים לשווקים לא כשרים בחו"ל – מאמצים, לא רק משלוח הצעות מחיר והוצאת משלוחים – שווים לכלום. חצי מהמרואיינים בסרט תלויים בחסדיהם של משווקים בחו"ל, שעובדים רק עם השוק הכשר, והחצי השני סומכים על סוכנים, שיעשו עבורם את עבודת הרגליים.
"הממשלה לא תומכת." נאמר בתחילת הסרט. למה שתתמוך? כמה כסף נטו מכניסים היקבים לישראל? נכון שיין זה סקסי ומושך תיירות וקצת פרסטיז'ה, אבל תכל'ס: כמה דולרים נטו?
מדברים על יצוא יין ישראלי? למה לא מופיע אף מנהל יצוא של יקב בסרט? כזה שאשכרה עובד בזה ויכול לשתף בחוויות שלו בשוקים שונים בעולם. אולי כי אם היה נמצא מישהו או מישהי כאלה, הם היו מספרים סיפור אחר?
הסרט הזה מיושן בעיני. הוא מדבר על בעיה שאיננה בעיה. הוא מדבר על קונפליקט של כמה אנשים, שהפרגמטים שבהם פשוט מבינים שאין באמת קונפליקט, והאחרים בוחרים לא לעשות יין כשר.
זה לא שהכשרות דופקת את היין הישראלי. היא שומרת עליו. היא זו שנותנת לו מקום במדפי חנויות היין. אחרת?
ליין ישראלי לא מגיע מדף משלו כי הוא לא משמעותי מבחינת כמות. לא בגלל הכשרות ולא בגלל האיכות, אלא נטו בגלל כמות. אפילו לא בגלל מחיר. אפשר למכור יין ישראלי יקר בחו"ל. עובדה שזה נעשה. אבל זה לא כדאי. זה היקבים שלא רוצים להרוויח פחות על יין שמיוצא, כי שער הדולר בזבל ובגלל שכאן הם מרוויחים יותר, בפחות מאמץ.
אגב, אפשר לחשוב שכל היינות הניו זילנדים נמכרים בחמישה דולר.
לא, הם לא.
בגלל שהיוצר אמריקאי (במוצאו, כך נראה; ישראלי*), זה סרט מוטה ארה"ב. למעשה הוא מדבר על יין ישראלי אך ורק במבט של השוק האמריקאי. אין שיחה עם אנשים שמיצאים לשוקים שאינם מוטי כשרות (כמו יפן, דנמרק, גרמניה ואחרים) ואין שיחה עם אנשים שמוכרים יין ישראלי כיין ישראלי, אלא רק עם מי שמוכרים יין ישראלי לשוק כשר. אז בארה"ב יש בעיה עם תדמית הכשרות. בסדר. הבנו. יש עוד מקומות בעולם, לא? מה קורה שם? בהקשר הזה, הסרט הוא Holy Wine for America או in America או כל דבר אחר, "America".
לא מעט מדברים בסרט על תזמון הבציר ופעולות ביין שלא ניתן לעשות בגלל עונת החגים. אותם אנשים שאומרים שכשרות לא פוגעת ביין, בחלקו הראשון, מתלוננים על עיתוי בציר שדופק אותם, בחלק השני.
אלה שנשארו לחלק השני, כי חלק נושרים בדרך.
בסדר. שיווק לחוד ומציאות לחוד, אבל באמת, קצת פרופורציות: אפשר לחשוב שבספרד, צרפת או איטליה אפשר להביא אנשים לכרם או ליקב ביום ראשון, כי בדיוק ביום הזה מתלבש ה- 22 בריקס. אפשר לחשוב שאין אזורי יין בעולם שבהם מתחילים לבצור כולם בבת אחת, גם אם לא בדיוק מתאים, כי ככה עושים כבר 300 שנים. אפשר לחשוב שאין שמרים או טכניקות שיכולים לתקן ארומות וטעמים של ענבים שנבצרו קצת מוקדם או מאוחר יותר. אפשר לחשוב שכל הייננים בישראל עושים את היין הכי טוב שאפשר כל עוד הענבים נבצרים בדיוק על הנקודה.
נו, באמת.
הסרט הזה – ויסלח לי יוצרו, באמת – הוא לא סרט דוקומנטרי. הוא סרט אישי, שאינו סרט תעודי אלא סרט דעתני. הוא מתלה את בעיות הענף בעניין הכשרות בלבד, כאילו זה הקונפליקט הגדול והיחיד של תעשיית היין שעוצר אותה מלהתפתח.
בסרט מונדווינו מוצגים האנשים הרעים כאנשים רעים, נלעגים לעיתים, אבל הם מוצגים. שומעים אותם ואפשר להתרשם ממה שהם אומרים. כאן, בסרט הזה, ה"רעים" מרחפים אי שם כעננה מעל לראשיהם של כל האנשים הטובים שלמטה. אנשים טובים שחלק גדול מהם באים ליוצר הסרט ואומרים לו בפשטות: "עזוב אותך, בנאדם, באמ'שך, זה הכול שיווק. אנחנו לא טבעונים, אבל אם רוצים שלא נשים ביצים ביין, כדי שתהיה מדבקה ורודה-ירוקה על הבקבוק שלנו, לא נשים ביצים. בוא עזוב, נרד למטה, נדפוק איזה סטייק."
הסרט הזה הוא כתב פלסתר כנגד הכשרות. זאת, בשעה שהוא צריך היה להיות כתב פלסתר כנגד מוסד הכשרות. הוא נוגע ולא נוגע בנקודות מהותיות, ואותי הוא הוציא עם הרגשה של "נו, נו נו נו נו נו נו, הנה באה האמירה הגדולה!" שלא באה. בעניין הזה, הסרט בנוי ומבוסס על אמירות למצלמה של אנשים, אחד אחרי השני (לעיתים גם שנייה), בלי הסבר או תמיכה רעיונית. זה טוב לכמה דקות אבל נמאס אחרי רבע שעה, כאשר אתה מבין את הפואנטה של החלק הראשון. בחלק השני קורה אותו דבר, ברגע בו אתה מבין את הפואנטה שלו. אין צעקה. יש "עולם כמנהגו נוהג."
רבותי, אתם צריכים להחליט: או שאתם הולכים עם האמונה שלכם ומוכרים יין אישי – כמו אייל רותם או המרגליות או זאב דוניה ואחרים, שלא מדובר בהם בסרט – או שאתם מוכרים יין כמוצר-שוק. אם אתם מוכרים יין כמוצר-שוק ולא כמוצר אישי, אז למוצר הזה יש שוק וזה מה שהשוק דורש. אתם רוצים למכור לשוק משהו אחר? או שתחנכו את השוק אחרת, כך שיבין את ה"אישי" שלכם, כמו שפלטר עשה או שתחפשו שוק אחר. תפסיקו להתלונן ולספר סיפורים.
*תודה לא' גלייטמן על ההערה על הצורך בהבהרה.