יום העצמאות הוא הזדמנות טובה לדבר על סדרת הר חרמון של יקב רמת הגולן: יין עממי, שמשמש סמן ליינות הסופרים של ישראל. האם הסדרה אכן "עממית" גם בטעמיה, ולא רק במחיר?
דומה שהיקבים הגדולים של ישראל – השלישייה או הרביעייה הפותחת מבחינת כמויות, נניח – חילקה באופן כלשהו את השוק: ברקן וכרמל נמצאים חזק ברשתות השיווק ה'גדולות', טפרברג נמצאים באולמות השמחות ובגני האירועים ורמת הגולן נמצאת ברשתות שיווק יקרות יחסית (פחות אולי ברשת הרביעית) ובמסעדות.
לא אתפלא אם ברשת כמו שופרסל, המותגים המובילים את הרביעייה הראשונה יהיו סלקטד, הר חרמון, ברקן קלאסיק, פרייבט קולקשן של כרמל, ואז, במרחק די רב מבחינת כמויות יהיו 'היין של סגל' ואחד היינות של טפרברג – ויז'ן, למשל.
בעבר זה לא בדיוק היה המצב: הר חרמון היה יקר יותר (מי שהורידה את מחירו הייתה המנכ"לית הקודמת של היקב, ענת לוי) והיה ממוצב גבוה יחסית – גם מבחינת מחיר וגם מבחינת איכות. באולמות האירועים למשל, אם רצית לקבל יין שלא היה במסגרת ה'דיל' הבסיסי, ניסית לקבל "הר חרמון".
סדרת הר חרמון מול סדרות אחרות של רמה"ג
"הר חרמון" הפכה לסדרה בבציר 2012, כאשר השם 'ירדן' נמחק מהצרוף עם "הר חרמון" וליין האדום נוספו יינות נוספים. מחיר בקבוק היה אז 48 ש"ח(!), כאשר היום הוא 30 ש"ח, ולעיתים אפילו פחות. במאמר מוסגר אשאל "מה יש ליקב היום, ב- 48 ש"ח?"
לא הרבה, האמת: "גולן" היא הסדרה שאמורה למלא את המקום הזה, אבל היא חסרת זהות לחלוטין. עם היד על הלב, האם יש מישהו שיכול לומר מה יש בין היינות בסדרה הזו? מישהו יודע מה היא מוכרת מבחינת תדמית או יין ולמה להוציא על בקבוק יין "גולן" 50 ש"ח, או אפילו 40 ש"ח על בקבוק של "שיאון"?
למתעניינים אגלה ששיאון הוא בלנד אדום, ובסדרת גולן יש שני יינות אדומים-זניים. האם זה מבדל את 'גולן' מסדרת 'גמלא', למשל? לא, כי גם גמלא – שמוכרת הרבה יותר מגולן – היא סדרה זנית, כמו סדרות ביניים של יקבים גדולים, באופן כללי. גמלא הייתה פעם הסדרה למסעדות, אבל היא כבר מזמן לא כזו. למעשה, השמועות אומרות שמסעדות רבות לא רוצות את היינות, כי הם מזוהים כבר עם הסופרים.
אז כמו שזה נראה, ל'רמת הגולן' יש חור קטן בטווח המחירים שבין 30 ל- 60-65 ש"ח, גם מבחינת יין, ולא רק מבחינת מחיר: הר חרמון היא בעיקרה סדרה מבוססת בלנדים, והיא תשאר כזו, גם אם היקב יחליט להכניס בה עוד יין, שיהיה הפעם יין זני. השאלה שנותרת היא, האם היין שהיה פעם האייקון של היינות הזולים בארץ, שווה את מחירו גם היום, כאשר מחירו הרבה יותר נמוך?
הר חרמון – היינות מבציר 2019
בסדרה יש היום שישה יינות, כאשר את אחד מהם – הר חרמון אינדיגו – לא טעמתי הפעם. זהו בלנד של קברנה סוביניון וסירה, שעד כמה שאני זוכר, היה 'סירה' למדי, רך ומתקתק, אבל כבד יותר, בהשוואה להר חרמון הרגיל. את היין הזה טעמתי לאחרונה לפני שנים.
הר חרמון מוסקטו 2019
היקב זנח את התווית הכתומה שהייתה ליין – זו שחשבו שתמכור אותו בתור יין למסיבות – והפכו אותה כחולה עם כוכבים; אולי בהשראת יינות בלו נאן וברטנורא שתופסים כל פינה טובה על מדף המתוקים, ואולי לא. אולי בגלל שכתום זה צבע של יינות זולים.
כך או אחרת, 'מוסקטו' הוא שם נרדף ליין מתוק, ארומתי ובעיקר זול. ההר חרמון מוסקטו לא שונה בהרבה: הוא מתוק וארומתי, אבל ב- 30-35 ש"ח הוא לא זול. היין עצמו נשתה כמו מיץ ענבים, האלכוהול – 6% – לא מורגש ומה שחסר בו הוא הבעבוע שפעם היה קצת יותר דומיננטי. טיפה יותר מזה, והוא היה הרבה יותר רענן.
הר חרמון לבן 2019
"שילוב של זנים לבנים", כותב היקב, ואני מניח שיש שם לא מעט ויונייה, ואולי קצת סוביניון בלאן ושרדונה. זהו בלנד ארומתי למדי, טרופי מאוד באופיו ויחסית מלא. הפה מתקתק מעט – מתיקות פרי – על אף החומציות היחסית גבוהה שלו (pH נמוך). יין לבן שהוא מאוד 'למתחילים'.
הר חרמון רוזה 2019
בשנה שעברה ולפני שנתיים ממש לא אהבתי את הרוזה בסדרה הזו. בשנה שעברה הוא היה תותי-סגול מבחינת צבע, מתקתק וחסר appeal. השנה זהו יין אחר לחלוטין: בעל צבע ורוד חיוור יותר (הכול 'במידה' כמובן), בעל אף עדין ופה רזה יותר ורענן. זה רוזה יחסית קל, שגם אם הוא עדיין "ישראלי", הוא לא כבד.
הר חרמון אדום 2019
היין מפתיע, אני חייב לומר. האף הראשון נפתח יפה מאוד, ארומתי ומתפרץ. הפה בשל, אבל בדיוק במידה, והרמוני. החומציות טובה ומשולבת היטב ביין. זו בהחלט קנייה טובה ב- 30 ש"ח.
הר חרמון קברנה סוביניון 2019
צבע טוב, לא דליל מדי או חיוור. האף מאוד ישיר: אפשר לדעת שזה קברנה סוביניון, ואין בו ירקרקות, אלא פירות אדומים-כהים, בלבד. צריך לקרר את היין, שכן אחרת מרגישים באלכוהול, שגם יוצא בפה, בתחושה פחות נעימה. הפה עצמו יבש וחומצי למדי וממש צריך אוכל – רצוי שמן, כמו סטייק על האש.
סיכום, אם ככה, לגבי סדרת הר חרמון?
באופן כללי מדובר ביינות טובים, נקיים ועשויים כך שיש בהם משהו לכל אחד: הרוזה יתאים לחיך המודרני יותר, שלא מחפש פרי מתוק. הלבן והאדום יתאימו למי שלא שותים יין כמעט בכלל ואילו המוסקטו ילך מצוין עם אוכל חריף או פיקנטי והקברנה סוביניון יצליח ללוות פיקניק ו'על האש', כל עוד הוא יוגש מקורר.
האם לא שווה לשים משהו בתווך, בין היינות האלה לבין 'גמלא'? כן, אבל לרמה"ג אין באמת מה להציע שם; אולי יין של הרי גליל.