זה אולי יישמע פרוורטי (ויכול להיות שאפילו פרברטי), אבל איכשו יצא שטעימת ארדבג די משכנעת התקיימה ביום שבו הדבר הסביר ביותר היה לא לצאת מהבית בכלל
"אני רוצה למצוא משהו שאפשר יהיה לומר על ויסקי מאיילה שיחליף את המילה "כבד"." אמר עידן בבלי, מי.ד. עסקים בתחילת התכנסות עיתונאים קטנה במנזר. "מה שיש לאנשים לומר על הוויסקי מהקטגוריה הזו זה שהוא כבד, ותהחושה שלי היא שזה לא רק מרחיק חלק גדול מהקהל, אלא שזה גם לא לגמרי נכון."
והאמת היא שהוא צודק:
הוויסקי מאיילה לא כבד. הוא יכול להיות heavily peated או לא, ומכאן אני חושב בא התיאור הזה בעברית, "כבד". אישית, תמיד השתמשתי במילה "כבולי" כדי לתאר ויסקי כזה שיש בו יותר מהמאפיינים המעושנים וה- ובכן – כבוליים – ויכול להיות שזה מה שבבלי מחפש.
עידן הביא איתו ארבעה בקבוקים – שניים של ארדבג ושניים של יצרנים אחרים. אחד מהשניים האלה היה ויסקי בן 16 שנה, והשני היה ויסקי מהדור החדש שצץ בסקוטלנד, קרי ללא age statement. לא אכנס לתיאורים שלהם, ורק אומר שאחד היה מורכב ומצוין ומאוד scotch באופי שלו: אפשר היה להרגיש בקלות בעץ המתקתק שכל כך מאפיין את המשקאות שמגיעים מסקוטלנד. על זה הוא היה מאוזן, מורכב ובהחלט מרשים. בשום מקום – גם לא במקומות המעושנים – לא הרגשתי שהוא כבד בצורה מיוחדת. זאת בפרוש לא הייתה המילה לתאר אותו.
אותו או כל אחד מהאחרים.
הוויסקי ללא ציון גיל הגיע מאחת המזקקות היותר מפורסמות, והשאיר אותי בתחושת אכזבה, כמו בפעמים קודמות שטעמתי אותו: כמו משהו לא גמור ולא מוחלט. משהו שנעשה במעבדה כדי להיעשות לדרישות השוק. אחד מאיתנו אמר "זה מרגיש כמו וודקה מוסווית", והיה בו לא מעט מזה. שוב: היה עשן והייתה פירוטכניקה, אבל כאילו בשכבה נפרדת, לא שייכת. זה כאילו שהעשן והעישון הם ה"עוד ועוד עץ" של מוצרים מקבילים מה- mainland; חייבים שזה יהיה שם, בכל הכח.
ארדבג היא מזקקה קטנה ולא קטנה: היא חיה בצילה של גלנמורנג'י ותאגיד LVMH קצת מסתכל עליה כמו על בת חורגת. כל מה שעושים שם עושים בכמויות קטנות ובלי להתחרות, חלילה, במזקקה המפורסמת והמבוקשת מההיילנדס. אפילו הטכנולוג הראשי הוא אותו טכנולוג – ד"ר ביל למסדן – ולמזקקהאין אפילו שגריר מותג, כמו שיש לכל כך הרבה מזקקות אחרות.
ואני אומר גם "קטנה ולא קטנה", כיון שלמזקקה הזו יש שני דודים בלבד, אבל כל אחד מהם – הן הראשון והן השני – הם בעלי נפח של 17-18 אלף ליטר ומסוגלים בהחלט להוציא כמויות יפות של ויסקי. יפות פרושו יותר ממליון ליטרים בשנה.
לארדבג יש אופי די כבולי – תכולת פנולים של 55PPM – אבל קל ומעודן יחסית, בהתאם לצורה של המזקקות הגבוהות של המזקקה ולכך שהזרוע שמובילה למעבה נמצאת בזווית כלפי מעלה. לארץ מגיעים עכשיו שני מופעים של הוויסקי והם ה- ארדבג 10 שנים, שתמיד היה כאן, וארדבג נוסף, ללא התווית גיל, בשם Uigeadail (אוּגָדֶל), שלמרות השם, שנשמע כמו שם של איזה גמד משר הטבעות או משהו, הוא נקרא על שמו של האגם ממנו מושכים את המים לייצור הוויסקי.
לארדבג 10 יש ריח ראשוני מאוד בולט של בשר מעושן והוא מאוד עגול ושמנוני, רחב ואפילו די מרשים. בסיומת שלו הוא מלוח-מינרלי, שווקא טעם שפחות זכרתי שמאפיין את המזקקה, בהשוואה לאחרות. מים מוסיפים מתיקות טובה וסוכריות טופי ועושים מאוד שונה את הוויסקי.
לאוגדל יש משהו שונה לגמרי באופי: הוא פחות שמנוני מה- 10, אבל עדיין שומר על ה"מעוגלות" שלו. הוא בנוי מאוד יפה, לעיס ויבש, עם עץ שהוא לא רק מאוזן וטוב, אלא שהוא מתרחק מהתחושה של אותו עץ "סקוטי" מתקתק-ונילי. יש בו ארומות של צמיגי מכוניות וזפת שמזמן לא הרגשתי שהן כל כך בולטות. המים – שבמבט ראשון נראה שחייבים להוסיף (54.2% אלכוהול) – מוספים המון מורכבות, מדגישים את עבודת העץ המצוינת ומוציאים עוד מהארומות הקלות-פרחוניות. ארדבג אומרים שהם עובדים עם תערובת של חביות ברבן ושרי, וההרגשה היא שיש פה יותר שרי. מחיר, אגב – 475 ש"ח, וזה מחיר מצוין לוויסקי מהטובים שטעמתי בתקופה האחרונה. אפשר לשתות גם ללא דילול, אבל רצוי לתת בכל זאת קצת מים.
לעתיד? כמו שי.ד. מספרים, הולכת להיות כאן מהפכת ארדבג קטנה: יהיו הפתעות יחודיות לישראל, והמחשבה היא לבנות ולפתח את הקטגוריה של ויסקי איילה בכלל, עם הרבה עבודת טעימות, סדנאות ועוד.