היום בו אנגליה איבדה את החזקה על בורדו, עורר בי מקבילות לנעשה בימינו. האם העימות הארוך שלנו יסתיים בסופו של דבר כמו שהסתיימה מלחמת 100 השנים?
בעיצומו של מבצע 'צוק איתן' שמתנהל בדרום, קיבלתי אימייל מאחד מאתרי היין והמשקאות, שמספר על היום שבו איבדה אנגליה את שליטתה בבורדו. האירוע הוא קרב קסטיון, והגיבור הטראגי הוא ה- Earl of Shrewsbury, ששמו, מיד נראה, נקשר לעד ביין.
בורדו הייתה מעצמת יין לא קטנה במאה ה- 15 וגם הרבה קודם לכן. היא הייתה בשליטה אנגלית במשך לא פחות מאשר 300 שנה, כאשר התחולל הקרב בקסטיון. אנגליה קיבלה לידיה את השליטה באזור יחד עם לא מעט שטחים אחרים במה שהיא היום צרפת, כאשר אלינור מאקוויטן נישאה למלך הנרי עוד במאה ה- 12. אותה אלינור שילדה את המלך ריצ'ארד ואת הבן השני שלה – הנסיך (ולאחר מכן המלך) ג'והן.
אלינור והנרי פלנטג'ננט היו אלה שנתנו מעמד מיוחד ליינות המחוז שלהם. לאחר מכן, במהלך עשרות ומאות השנים, יין בורדו קיבל באנגליה מעמד מועדף על פני אזורים אחרים בצרפת, כולל גישה ישירה לנמלי לונדון, מה שהקל עוד יותר והוזיל את משלוח היין. סוף-סוף, היה מדובר באזור ששייך לכתר האנגלי, ולא הייתה סיבה לכן להעדיף יינות ממקומות רחוקים יותר ביבשת. בוודאי שלא יינות מהלואר או מדרום צרפת. במהלך השנים, עד כדי כך הייתה רבה ההשפעה ה'מוניטרית' על מחירי היין של בורדו וכדאיות הייצור, שהמקומיים התחילו לטעת כרמים במקומות הכי לא סבירים והכי פחות מתאימים… באזורים מוכי ביצות כמו המדוק למשל. זה לא שינה שהיינות לא יכלו להתיישן, ושהם היו אלכוהוליים ובעלי פירותיות מטורפת… זה לא שינה בכלל. העיקר היה, שהם היו זולים!
הפריחה של בורדו נמשכה עד לפרוץ מלחמת 100 השנים. מלחמה שהייתה ארוכה יותר מ- 100 שנה וארכה 116 שנים. השנה בה פרצה המלחמה הייתה 1337, ומחלוקות ירושה שיסודותיה עוד בימיו של ויליאם הכובש (1066) הוציאו את הצבאות לרחובות. או לביצות.
מלחמה ארוכה ורצופת קונפליקטים שתוצאותיה מעוררות מחשבה
הביצות היו עמוקות, ואני לא יכול שלא לראות את ההקבלה למלחמה של ימינו: זו לא הייתה מלחמה רצופה, אלא יותר רצף של אירועים מלחמתיים, שגם אותם מחלקים לשלושה חלקים עיקריים. הסיום שלה, כמו סיומן של מלחמות גדולות אחרות, חולל שינויים עצומים בחברה האירופית והעולמית בכלל; מה שהתחיל כמחלוקת-ירושה פאודלית לחלוטין, הסתיים באופן מפתיע באופי אחר לגמרי. בדרך עשינו הכרות עם הנרי החמישי וקרב אז'ינקורט, עם ז'אן ד'ארק ופיליפ ה- III – פיליפ הטוב, חובב האמנויות מבורגון ועם רבים אחרים.
אבל מבחינה צבאית, מלחמת 100 השנים הביאה לסוג של דמוקרטיזיציה של הצבאות הלוחמים. האבירים הפאודלים על סוסיהם המשוריינים והכבדים הוחלפו בחיילים קלים, מקצועיים. אלה צמחו משורות העם הפשוט והרכיבו צבאות קבועים, ולא כאלה שנאספו בכל פעם מחדש. כמעט בתחילת המלחמה הקשתים האנגלים היו אלה שדחקו החוצה את האבירים הכבדים (בקרב Crecy), אבל את הקרב האחרון, שהתחולל היום לפני 561 שנים ועוד אדבר בו, הפסידו אותם קשתים אנגלים לצרפתים בגלל כניסתו לזירה של אבק השריפה.
מה שעוד קרה, הוא שהחלה להווצר ולעלות לאומיות: נוצרו למעשה העם הצרפתי והעם האנגלי, כאשר מרירות וכעס על בזבזנות המלחמה גרמו לקרע ושסע באנגליה, והביאו לפרוץ מלחמת האזרחים הגדולה, מלחמת השושנים (1455–1487). מלחמה ששימשה רקע לכתיבתם של כל כך הרבה מחזות שייקספיריים משובחים. מלחמת 100 השנים גם הביאה לתחילת התפתחות התפיסה האנגלית שמלחמות יש לנהל רק מתוך אינטרס לאומי, אחרת הן פשוט לא שוות את הכסף. הצרפתים, מנגד, הבינו שאם הם רוצים לגרש את האויבים שלהם מאדמתם, הם צריכים צבא של ממש.
באופן אירוני, צרפת, המנצחת הגדולה, נכנסה באותו זמן שבו התחוללה מחלוקת באנגליה, לתקופה ארוכה של מגיפות ואי-שקט שגרמו לדלדול אוכלוסייתה. 75% מתושבי בורגונדי ושני שליש מתושבי פריס מצאו את מותם במגפה השחורה, אבל מה שמוטט את צרפת-הארץ, בנה לאומיות צרפתית והוביל ליצירתה של צרפת המדינה.
ואיך כל זה קשור ליין?
טוב, בגלל בורדו, שהייתה למעשה היעד האחרון של צבאו של שארל ה- VII. בורדו הייתה כמעט המעוז האנגלי האחרון על אדמת היבשת (קאלה נשארה בשליטת האנגלים עוד כמאה שנים, אבל גם היא נכבשה בסופו של דבר), וכך, עם שובה לחיקו של שארל, אנגליה תאלץ לחפש לה מקורות אחרים ליין.
בקרב קסטיון (למעשה בז'ירונד) התמודד צבאו של שארל מול צבא אנגלי שהיה מושתת על קשתים. את הצבא האנגלי הוביל הרוזן משרוסברי, שהיה ידוע לא פחות בשמו האמיתי: ג'והן טלבוט, נציב צרפת.
טלבוט היה כבר בן 66 כשגויס להוביל את המערכה על בורדו. לאנגלים שמעבר לתעלה כבר לא היה הרבה עניין במתחולל בצרפת ואף אציל אנגלי לא רצה בתפקיד המצביא. טלבוט, שהיה תושב האזור ובעל אחוזה ושאטו, הוא זה שמונה לכן לעמוד בראשות הצבא.
הצרפתים עשו לטלבוט את מה שעשו לאורך כל ההסטוריה: הם 'עשו את עצמם בורחים'. טלבוט, שהיה מהיר להגיב וכנראה אדם אמיץ, אבל לא ידע לספור עד עשר (או לקרוא הסטוריה), יצא אחריהם לקסטיון ואכל אותה. כשכבר היה מאוחר מדי, הוא גילה שמי שעזבו את המחנה היו כל השלעפערים הרגילים, ולאו דווקא התותחנים הצרפתים…
טלבוט התעקש להמשיך ולנהל קרב, אבל הוא ובנו נפגעו ונהרגו כמעט עם תחילתו. שלושה חודשים אחרי הקרב עצמו נכבשה בורדו וכך הושם למעשה קץ למלחמת 100 השנים. מבחינה מדינית, עשרים שנים נוספות יעברו עד שהמלחמה תסתיים בהסכם באופן רשמי.
אחוזתו של ג'והן טלבוט – נציב צרפת או "אכילס האנגלי" – הפכה במרוצת הדורות לשאטו טלבוט. אחד מיצרני היין הגדולים של בורדו, שנמצא בסנט ז'וליאן ודורג בין יקבי ה- קלאסה הרביעי של 1855. אנחנו מכירים גם את ה"טלבוט" – יצרן המכוניות הצרפתי-אנגלי שנוסד על ידי אחד מצאציו הרחוקים מאוד של אותו טלבוט של המאה ה- 15. טלבוט הפכה לאחד ממותגי קרייזלר, ואז נקנתה על ידי פז'ו ונעלמה אל דפי ההסטוריה.
ציורים: ויקימדיה. תמונות יין: אתר שאטו טלבוט