שנין בלאן הוא זן ענבי יין לבן, שמוכר בעולם בכמה שמות, לרוב על פי מקור היין: Steen בדרום אפריקה, פינו ד'אנז'ו ופינו דה לה לואר (לצד שמות אחרים) בצרפת ועוד. זהו זן קל בעיקרו והשאלה היא מה הוא יודע לעשות כאן, בישראל
שנין בלאן, כמו סמיון וזנים צרפתיים אחרים, היה ידוע בישראל כבר בשנות ה- 70. כמו הרבה מהזנים הלבנים דאז לא עשו ממנו שום דבר ראוי לציון, והא נדד אל תהומות הנשייה. נשארו כאן מעט מאוד כרמים של הזן הזה, והיה צריך סוג של נס קטן, בדמותו ל זאב דוניה מיקב סוסון ים, כדי שהזן יחזור לפורטפוליו של יינות איכות זניים, בארץ.
דוניה החל לעשות את ה'ג'יימס' שלו בשנת 2007, מענבים שמצא אצל כורם בשם ברוך לנגר, בקדרון. הכרם היה מועד לעקירה, ורק התעקשות של דוניה הצילה אותו. לאורך כל השנים, אבל במיוחד בשנים האחרונות, הכרם נתן כמויות זעירות של פרי. דוניה המשיך והתעקש על עשיית יין ממנו, עד שבסופו של דבר, בגלל שיקולים מסחריים ושאינם בהכרח מסחריים ולא אכנס אליהם, לנגר מוכר היום את הענבים ליקב מסחרי, שיבצור את התהילה, אבל ספק אם יגיע ליין שיקיים אותה.
בינתיים יש בישראל כמה יקבים שעושים יין שנין בלאן זני. בטעימה הבאה השתדלתי להביא לפחות כמה מהם, כדי לראות אם יש לזן אופי מקומי כלשהו או שהוא יכול לעשות כאן יינות מרגשים או מעניינים, כמו שעושים זנים קלאסיים אחרים.
צריך לזכור שבלואר מיוצרים מהזן הזה לא רק ינות יבשים, אלא גם יינות קינוח נפלאים, מהטובים והמעניינים ביותר בעולם.
בטעימה נטלו חלק: יעל גיא – רמה"ג, ניצן סברסקי (יקב "אחת"), אהרון ג'לח (אפק), זאב דוניה, אייל דרורי (סוסון ים), איתי להט (יינות להט) והח"מ.
שנין בלאן – קווים לדמותו
יש כמה מופעים או סגנונות של שנין בלאן, כמו שמיד נראה, אבל יש לו גם כמה מאפיינים קבועים, ולא משנה באיזה סגנון עושים את היין; אם הוא יבש, מתקתק או מתוק או אם עושים ממנו יין מבעבע.
זהו זן יחסית קל: הוא לא נותן יינות בעלי משקל או כובד, כמו שרדונה או ויונייה. קל מאוד להתאהב בו בזכות הקלילות הזו, אבל חייבים להודות שאם לא מתאמצים, לא מקבלים עושר ארומות או טעמים רחב מאוד.
הספרות הייננית מדברת על ארומות של חבושים, קמומיל ודבש (בעיקר ביינות שאינם לגמרי יבשים), וריחות של פירות קלאסיים ממשפחת הוורדניים: תפוח ירוק ואולי אגס צהוב, לא לגמרי בשל; שוב, כאשר לוקחים יין יבש מאוד מול יין בבשלות גבוהה יותר.
אם אני צריך ממש לעשות הכללה במעין הקבלה, אזי הייתי אומר שהשנין הוא לסוביניון בלאן, מה שהוויוניה הוא לשרדונה. אח קרוב מבחינת אופי, אבל לא לגמרי כזה שהתפתח.
ממש – אבל ממש ב'כללי'.
מה שאני חושב שגילינו בטעימה הזו הוא כך:
- אם רוצים לקבל משהו מעניין, בעל אופי, צריך – ואני מצטער לומר את זה, כי זה כרגע לא ממש בון טון – לבצור בזמן. "בזמן" משמעו לא ב- 11% אלכוהול פוטנציאלי ולא במצב שבו ליין אין אופי בכלל. בציר מוקדם בשרדונה או בסוביניון בלאן משאיר יינות בעלי אופי לימוני-חמוץ. ממה שאני מתרשם, בציר מוקדם בשנין בלאן משאיר אותנו – כאן בארץ – עם יין ללא אופי מספק.
- אם לא עובדים עם בציר בתאריך סביר מבחינת סוכר, אז לפחות לעבוד עם מתודת תסיסה כזו, שתכניס ביין עניין. מהבחינה הזו – וכל אחד מהם בדרכו שלו – היינות המתויגים "תסיסה פראית" של סוסון ים ושל כרם שבו – היו יינות שונים בצורה מובהקת מהיינות האחרים כולם.
ואם משתמשים במונח "Wild", אז כדאי שתהיה לו הצדקה: חבל לעשות יין בלי אופי, ולקרוא לו בשם הזה. אין מה לעשות יין "פראי" מתון כיוון ורעיון ליצור משהו מכוון. אתה יכול להיות יינן נפלא, אבל תן לסיטואציה לדבר; ככה לא תיצור דבר אנמי. - יש בזן הזה משהו שהוא "זן לכל עת": אם עובדים איתו נכון, הוא עושה דברים מאוד נעימים, 'מחבקים'. אין פלא שהוא פופולרי בקרב קהלים רבים; הוא פשוט נעים.
- הצרפתים יודעים מה שהם עושים.
השאלה "מה אנחנו בעצם מחפשים?"
אנחנו מחפשים להבין מה הזן הזה עושה בישראל של 2020, ממש רגע אחד לפני הבציר. זה זמן מצוין "רגע אחד לפני הבציר", כי עדיין לא מאוחר – ברוב חלק הארץ – לחכות עם הפרי על הגפן, או לרוץ ולהוריד אותו; לחכות, אם לא רוצים יינות רזים, חמוצים וחסרי אופי – לרוץ, אם דווקא בשלות לא עושה לו טוב.
היו בערך 15 יינות בטעימה הזו. אני אומר "בערך", כי לפחות שניים היו מבציר 2016, והתגלו כחסרי תוחלת לחלוטין. מתוך ה- 13 שנותרו, אחד היה משהו חייזרי לחלוטין, שאני אישית כנראה לא מבין מספיק ביין, כדי לשתות ממנו. או שיגיע יום תיקון, או שאשאר לנצח בבורותי.
ועכשיו לרשמי טעימה ספציפיים
Juno Chenin Blanc 2019
דרום אפריקאי, סווארטלנד. חבושים ופירות בשלים, אף מאוד אופייני. חומציות יחסית גבוהה בפה, עם נגיעות של תפוחים. יין שעשוי מאוד קלאסי, אבל במיצוי גבוה. דעתי לא השתנתה בהרבה מטעימה קודמת שלו: יין שבנוי היטב אבל צריך לשתות קר. (87)
ננה שנין בלאן 2019
מאוד חיוור, שקוף ממש; פלטינה. היין עובר נירוסטה בלבד. האף נעים, רענן. הפה עגול, די מלא, עם מתיקות פרי קלה. אפריטיף טוב שהיה מרוויח מנקודה נוספת של בשלות. (89)
אחת, שנין בלאן 2019
אותו כרם – ננה – שבהר הגבוה בנגב, ומעניינת לכן ההשואה עם הקודם. כאן יש קצת עץ ישן. יש טעמי ענבים בולטים מאוד על רקע של נקודה קטנה של חמצון. היין עצמוטאני ויבש, הסיומת די ארוכה ויבשה, חומצית. אפשר ורצוי לחכות עם היין. (89)
Spier Seaward 2017
זה הצד המתקתק-מלא של דרום אפריקאי שעשוי (לטעמי) ליצוא. גם הפעם הוא היה מתקתק לטעמי, אבל בהחלט יין בעל גוף טוב ומאוד עשוי ל"קלאס". מי שרוצה לחוות את השנין בלאן היותר בשל – זה בדיוק היין. (89)
2016 Saumur Blanc Vieilles Vignes Domaine Langlois-Chateau
גפנים ותיקות (35 שנים וצפונה) מהלואר. הבית שייך היום לבולינג'ר. יופי של יין: המון פיטנגו – ממש רבה פיטנגו – על רקע של חמאתיות ועץ. מקבלים גם משהו מינרלי-קפצוני. יין בהחלט מורכב, בעל מבנה משובח. (90)
סוסון ים Wild Chenin 2018
מאוד RAW. מזכיר במקום כלשהו את היין של שפייר, עם הצדדים המלאים שלו. חומציות טובה וסיומת ארוכה. יין שונה מאוד, שוב, מקודמיו, וכזה שמחזיק נהדר בבקבוק. (91)
סוסון ים ג'יימס 2018
חומציות נתפסת (בטעימה) נמוכה יותר מה- WILD. היין הרבה יותר מאופק. סיומת טובה, פלינטית. חומציות גבוהה. מבנה יחסית רחב יש ליין הזה. (90)
אחת שנין בלאן 2018
הפה מעניין: מאוד "מרקמי"; הזכיר לי במשהו את החמאתיות שהייתה ביין מסומור מצד אחד, ומתקרב לקרירות של הפרי הדרום אפריקאי, מצד שני. שנין בלאן מאופק ונעים מאוד, שצריך זמן. (90)
כרם שבו לבן 2018 (שנין בלאן)
ליים והדרים – במפתיע. הפה חומצי וטוב. מתקתק מעט; היין עדיף כאשר הוא מקורר מעט. (90). בעיני עדיף כרם שבו לבן בציר 2019, שאותו סקרתי ממש לאחרונה.
דלתון אסופה Wild One Chenin Blanc 2019
האף דל יחסית. ליין חומציות לא גבוהה במתקפה והוא נגמר קצר. חסר לו אופי. (86)
Les Enfer Tranquille Michel Autran 2017
אני רוצה לחשוב שהבקבוק היה מקולקל.
Marc Bredif Vouvray Classic 2018
יין פשוט טוב מאוד. העשייה מוקפדת שנה-אחר-שנה. הפה מעולה. סוג של off dry שמאוזן בצורה מושלמת עם החומציות. הרבה פרחים, תפוחים ירוקים ונגיעות קלילות של דבש בסיומת. אז נכון שזה "מתקתק" (היין מוגדר יבש), אבל הפרי והאופי הפלינטי משחקים פה בצורה מאוד משכנעת. (92). המחיר הוא משהו כמו 89 ש"ח – שווה כל גרוש, בוודאי לנוכח הוורסיטיליות בהתאמה לאוכל.