אחד מהדברים שרוגוב, עליו השלום, השאיר אחריו (מלבד מחלוקות באשר לתוכן הערך עליו בוויקיפדיה) הוא זה שהוא העניק לשניים את תואר 'מהפכני היין' של ישראל: יקבי רמת הגולן, בכל הקשור באיכות היין הישראלי, ושקד-דרך היין, בכל מה שקשור בשיווק היין הישראלי. שני השחקנים האלה מציגים טעימה יחודית, ששווה לקחת בה חלק
משפחת שקד פתחה את החנות הראשונה שלה בתל אביב – ברחוב חשמונאים – כשעוד הייתי באוניברסיטה, לדעתי. אבא שלי חזר יום אחד מ'איגוד המפרסמים', שם ניהל את בית הספר לפרסום, והודיע שנפתחה חנות יין, ושהוא "דווקא מבסוט". "הם נחמדים שם," הוא אמר, "וההמלצות (על גאטו נגרו? תמהני… ש.ק.) היו טובות." ואם אנשים חושבים שאני קמצן במחמאות, אז אני הנדיב הידוע, לעומת ה'חסכנות' של אבא שלי.
רוגוב, או לא רוגוב, אין ספק ששני הגופים האלה – שגם שיתפו פעולה בתחילת הדרך – הם שניים מעמודי התווך של עולם היין בישראל. יותר "עץ" או פחות "עץ", כמה שקלים יותר או פחות, אבל באמת, כל אחד בתחומו, אין שני גופים דומים להם בשוק.
הרעיון של "מהפכות נפגשות" נולד כדי להפגיש את יינות רמת הגולן עם המיטב המקביל של יבוא 'דרך היין'. היוזמה של איילה זינגר מרמת הגולן וטל שקד (מ'שקד'), והאירוע נערך השנה בפעם השלישית, במתכונת קצת שונה: הפעם יטעימו אנשי היקב ו'דרך היין' יינות מבצירים מתישנים: החל ב- 1999 וכלה ב- 2006. נעשה נסיון לקחת יין מקומי, לראות איך הוא מתיישן ומה אופיו, מול יין יבוא, מאותה שנה, פחות או יותר. לא קל ולא פשוט למצוא מקבילות, וגם אם מדי פעם לא נמצאו כאלה, עדיין, הבחירות נעשו תוך מחשבה, והן טובות.
יתקיימו שני אירועים – בשני סבבים. אפשר לקרוא הפרטים כאן, בלוח האירועים שלי.
ההתרשמות שלי מהיינות עצמם, ויסלחו לי על הקיצור, הפעם:
ירדן קצרין שרדונה 2006 : מעט מחומצן, דבשי, כבד יחסית והעץ משולב בו היטב. הפה מתקתק, עם חמיצות סבירה וסיומת מצוינת. 'קצרין שרדונה' תמיד עמוס עץ בתחילת חייו, אבל כאן הוא בהחלט משולב היטב. יכול להיות שכדאי היה לטעום את 2007, כיון שזה היה כבר קצת מחומצן.
Domaine Bouchard Pere & Fils Meursault Les Clous 2006
שני בקבוקים, והראשון מבינהם היה סגור ולא במיטבו. השני היה ארומתי להפליא, חי ובועט, עם פרי רענן וחמיצות טובה, וזאת למרות שהפה כבר מתחיל לרדת. עדיין – יין משובח.
ירדן פינו נואר 2002
אנשי היקב אהבו מאוד את היין – אני פחות. לא מעט עץ, שמסתיר את מעט ה'פינו' שלו. פה עשבוני, חלק ומעניין.
Domaine des Héritiers Louis Jadot Beaune Clos des Couchereaux Premier Cru 2002
הרבה מאוד "אף", עם פינו נואר עשבוני 'מסריח', בשרני ועסיסי-דובדבני. טאנינים עדינים, פה טוב ובעל שלד. יין טוב מאוד, אך טיפה קצר.
ירדן מרלו 2003
ושוב אני בעמדת מיעוט, חוששני: אהבתי (מאוד) את היין הזה, על האף הקצת funky שלו. הוא רך, למשל, יותר מזה של עמק האלה מאותה שנה, אבל האיכויות אותן איכויות: פרי טוב, השתלבות חבית מצוינת, טאני-מתובל עם פלפל שחור וקצת בשרניות. נשאר למישהו בקבוק?
Château Belair, St Emilion Premier Grand Cru Classe B 2006
יותר טאני, מפוקס יותר וכמעט חד ממש, בפה. מרירות קלה, תיבול וחמיצות גבוהה. אף עדיין סגור. בכל מקרה: מאוד "פרי" ולמרות שאולי לא יין גדול, עדיין יין מצוין.
ירדן, סירה 2004
קצת פחות מדי 'סירה' לטעמי, ויותר מכל ה'מסביב'. איכשהו, ואני יודע שאוהבים את הסירה ירדן, הוא עדיין מתקתק מדי לטעמי האישי. בכל אופן, בזמן הזה העץ כבר יושב טוב יותר, והוא לא מפריע לפירותיות לצאת. סיומת עם חמיצות טובה. אתם יודעים מה? אולי טיפה מוקדם מדי.
Guigal, Cote Rôtie Brune et Blonde 2005
אף פרחוני, מעט מעושן, מתיקות סוכריה באף. פה חלק, מפולפל וטאני. יין אלגנטי על צד הפירות היבשים, חסר טיפה במיד פאלט. סיומת טאנית, עם מרירות. לחכות ולהמתין, בינתיים לא לשתות.
ירדן קברנה סוביניון (מגנום) 2001
מעניין מאוד: בפורמט הזה, היין לגמרי מהודק. הפה טאני, עם חמיצות בינונית וסיומת טאנית. 'ירדן ק"ס' הוא לטעמי ה- flag wine של היקב, ולא יעזרו כל הקצרינים למיניהם. לו היה לי מגנום מהשנה הזאת, הייתי ממשיך ושומר אותו, אולי לשתות עם הפצצה.
Hardy's, Thomas Hardy Cabernet Sauvignon 2001
צר לי, אבל לא כוס התה שלי. אף מטורף! עמוס, כהיל, מנטולי… אוסטרליה המשתוללת (ואולי משתרללת?) במיטבה. הפה ממשיך את האף, עם אדמתיות ופטריות ואז מעט סירופי – כמעט תרופתי. טאני מאוד. לטעמי יש כאן המון מהמון והכל מכל. פתאום ה'ירדן' נראה כמו עולם ישן לעומת היין הזה. כן, לחובבי הז'אנר, פחות למי שרוצים יין להרגע איתו, אבל אין ספק שיש כאן נושא לשיחה.
ירדן קצרין 2000
אוקיי, טוב: אז אולי ה'קצרין' האדום עולה על הירדן קברנה סוביניון. בסדר. זהו יין מאוד אלגנטי, מתובל, טאני, ומאוד 'שתי'. נעים מאוד, קצת ממזרי, בהשוואה לירדן, נניח: אתה לא מרגיש, אבל אתה מקבל כאן נעיצת נעץ מדויקת עם היין הזה. יין שקל מאוד לשתות אותו – לא צריך אוכל, למשל – ולעבור אחר כך ליין אחר, לארוחה. ראו הוזהרתם. כל זה, אגב, מבקבוק רגיל. בטעימה לקהל הרחב יהיו דאבל מגנומים.
Chateau Leoville Poyferre, St Julien Double Magnum 1999
פצצה של יין. אנחנו טעמנו אותו מבקבוק רגיל, וחוששני שהדאבל מגנום – אלא אם כן יעבור חדרור הגון – יהיה בזבוז מחריד. לא בגלל שאני לא מעריך את הקהל שיגיע, אלא בגלל שבאמת, זה יין צעיר להחריד.
האף מאוד מרשים, ארומתי ומאוד ידידותי. יש בו ריחות של תבלינים מתוקים – קינמון, ציפורן – לצד טעמים של טבק ועור; פרי אדום רענן מול דובדבנים בקירש. טועמים טובים ממני בוודאי ימשיכו ויפענחו בו ניואנסים נוספים, אבל הסיכום הוא של יין מצוין. חסר? למרות שהוא טאני, עדיין, טיפה'לה יותר חמיצות היתה מפילה אותי לגמרי בקרשים. בכל מקרה – שאפו.
בסיום, שני יינות קינוח. הייטסווין 2005 של רמה"ג מול Dr. Loosen Riesling Eiswein Blauschiefer 2007
כאן אפשר באמת לראות את ההבדל שבין שני העולמות: ההייטסווין הנפלא, אבל הכבד מאוד, מול הרעננות היחסית של הד"ר לוזן. רמת הגולן מטעימים כאן יין שיש בו המון דבלים, פרי מיובש אחר ותמרים, ואילו היקה מהמוזל מדגיש את המינרליות. יין מתוק – אבל עדיין לא מתוק מדי, מאוזן יחסית ואפילו קצת פאזי, מה שמסייע לו להשאר רענן למדי.
סיכום?
מחיר הטעימה הוא 95 ש"ח, מתוכם מקבלים 35 ש"ח זיכוי. במחיר הזה אתם מקבלים בית ספר ליין שישאיר לכם חוויה מצוינת. במילים אחרות? תלכו.