הזן הלאומי של אורוגוואי עשה עלייה לישראל לפני פחות מעשור: האם 'תבור' הצליחו להעניק לחובבי היין בישראל משהו שונה?
אומר זאת כך: כן. ועכשיו – בקצרה – לסיפור המלא.
ה- 14 באפריל הוא יום הטנאט הלאומי באורוגוואי, המדינה שבה הזן בחר להתמקם לאחר שברח מאימת הפילוקסרה שהיכתה בכרמי אירופה של המאה ה- 19. ה- 14 באפריל השנה, הוא גם ערב-ערב פסח, מה שהופך את הסקירה הקצרה הזו לרלוונטית עוד יותר, כיון שהיין המדובר בהחלט מתאים לארוחת החג, כמעט לכל אורכה.
הזן מגיע מאזור חבל הבסקים, אי שם בדרום מערב צרפת, מקום שבו האקלים קשה והקרקע ענייה. יש לו זג עבה במיוחד, והוא מצויד בצובענים – פיגמנטים – שמגינים עליו מפני השמש הקופחת של האזור, ומפני תלאות וסכנות אחרות. הפיגמנטים האלה מתבטאים היטב ביין; לא רק בצבעו העמוק והכהה מאוד, אלא גם בתחושת הפה: אלה טאנינים שהופכים את היין לקשה במיוחד, אם לא מטפלים בו בהתאם.
אור נדבך, יינן יקב תבור (יחד עם אריה נשר, שהיה בשעתו היינן הראשי של היקב ומיכל אקרמן, האגרונומית דאז) הכניסו את הזן ואת היין לפורטפוליו של היקב בשנת 2009-2010: בעיקבות הפשלה הנוראית של השרות להגנת הצומח ו'יזרעם', אלה היו שנים שבהן ניתן היה להביא לארץ שתילי גפן נקיים מווירוסים ממקומות ומזנים שונים. הזן נבחר לניסוי בעיקר בגלל תכולת הפנולים שלו (שטובים ללב) ונשאר עד היום.
היין הראשון היה בציר 2013. הוא נכנס לפורטפוליו ב- 2017, יחד עם מרסלאן ושינוי תדמית ל'לימיטד אדישן' (שהפך ל'מלכיה'). נדבך עשה מאמץ כדי לרכך את הטאנינים של הזן, "כדי שאפשר יהיה לשתות אותו". לא טעמתי את המקור הלא 'מרוכך', אבל התוצאה אז הייתה של יין מוכן לשתיה, רך יחסית. עכשיו התוצאה דומה:
תבור טנאט 2017, כרם שיפון
היין בעל צבע עז, אטום ממש, סגול וכהה; מרשים. האף מעניין: מעושן מעט, סגול מאוד ומזכיר מעט אניס. הפה רך במתקפה, אבל מהר מאוד מפתח טאנינים שאינם אומנם עוצמתיים מדי, אבל גם לא מניחים לפה להירגע, ללא פיסת גבינה או משהו אחר. זהו יין טוב מאוד, בעל גוף בינוני ולא עמוס. (90) מתאים לאוכל בעל תכולת שומן "טובה". אם לא לפסח, אז למנגלים המושקעים יותר של יום העצמאות, בעיקר כיון שהשידוך המעושן יעשה לו טוב.
ומילה על פקקים והתיישנות: היין מבוקבק תחת פקק שעם טכני, דחוס מאוד ואיכותי. הצרה היא שבזמן האחרון אני פותח הרבה מאוד יינות מתיישנים תחת פקקים כאלה, והיינות כאילו לא עברו תהליך של התבגרות או התיישנות; היין כאילו נעצר בבקבוק. הוא לרוב לא מחוזר כמו ש(היה) קורה לעיתים תחת הברגה, אבל כאשר פותחים את היין, מגלים דיסקה שממש רק התחתית שלה צבועה.
הוויכוח על אודות החמצן בבקבוק (לא בעשייה עצמה) ובהתיישנות של יין יימשך כנראה לנצח. מעבר החמצן בין הזכוכית לפקק תקין הוא זניח. החמצן שכלוא בו כנראה משפיע פחות מהחמצן שמומס ביין או נמצא באולאז' (החלק שמתחת לפקק), אבל הוא עדיין בעל חשיבות. זאת, במיוחד שהרבה יינות מבוקבקים באווירת חנקן שמחליף את האוויר הרגיל, ואווירה זו מורידה את אחוז החמצן בתוך היין. בכל אופן, הפורטוגלים יגידו דבר אחד, האוסטרלים ימשיכו ויגידו דברים אחרים, ואנחנו נחשוב מה שאנחנו נחשוב. כך או אחרת, ליישון ארוך טווח, אולי דווקא יינות מהסוג הזה, בעלי טאנינים כל כך משמעותיים, ירוויחו מיותר טאנינים בתהליך העשייה ומפקק טבעי לחלוטין, מאשר פקק טכני כמעט אינרטי שאין בו בכלל חמצן כלוא. בעידן שבו יש פקקים 'נטולי TCA', אפשר אולי להיות יותר רגועים ולחזור לשעם טבעי.
רק מחשבה.