למה להביא ארצה עוד שני לאגרים שאין מאחוריהם בשורה כלשהי? התשובה בגוף המאמר
קודם כל, קצת על הבירות:
סייגון ספיישל היא בירה שמיוצרת על ידי מפעל הבירה הגדול ביותר בוואיטנם, Sabeco Brewery. המבשלה שייכת לממשלת ויאטנם ומובילה את השוק עם קצת מעל 50% ממנו. אם אתם מעוניינים, היא מוצעת בחלקה למכירה – 49% ממנה – במה שאמור להיות מהלך ההפרטה הגדול ביותר בינתיים, בתולדות ויאטנם הקומוניסטית.
חמישה מיליארד דולר, זה מה שהממשלה מצפה לגייס.
ה"ספיישל" היא לאגר בסיסית מאוד, נקייה אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. זו לא בירה נשר, אבל מצד שני גם לא לאגר כהה או רבת טעמים. קצת מתקתקה, אם כבר רוצים משהו.
כמה היא תעלה? תמכר רק במסעדות אסיאתיות, אז ההנחה שלי היא שהמחיר יהיה 25 ש"ח וצפונה, כמו שאוהבים היום לתמחר בקבוק בירה קטן בהרבה מקומות.
ולבירה השניה:
מאיטליה מגיעה ה- Menabrea La 150° Bionda. לאגר איטלקית, שגם בה אין הרבה מיוחד, מלבד אולי שהיא מכילה לא רק לתת שעורה, אלא גם תירס, מה שהופך אותה עוד יותר "בסיסית". לאגר עם 4.8% אלכוהול, מאוזנת,, נקייה וקצת פרחונית. המחיר המומלץ הוא 15 ש"ח, במעדניות איטלקיות. כמה היא תעלה במסעדות איטלקיות? think of a number, any number.
אז למה להביא ארצה בירות לאגר נוספות, על המצאי הקיים? זה הלוא לא שלאיטלקים אין בירות מעניינות יותר מאשר הלאגר הזה (יש להם עוד שלוש, חזקות יותר וכהות יותר).
שתי הבירות האלה הן חלק מטרנד, שמאפשר לכאורה להציע לנו בירות שמתאימות יותר לאוכל שאנחנו אוכלים באותו מקום וזמן. אוכל ויאטנמי? בירה ויאנטמית. אוכל איטלקי? בירה איטלקית.
זה לא משנה שבהרבה מאוד מהמקרים מדובר בבירות סטנדרטיות לחלוטין, ללא אופי מיוחד, העיקר הוא ה'חבילה' שמוכרים לנו, ומהבחינה הזו – זה רק טוב. מצד שני, העובדה שבירות מהסוגים האלה לא מגיעות לסופרים, אלא רק למעדניות ומסעדות, מאפשרת לגבות עליהן מחירים לא הוגנים בעיני, וחבל.