ביקורו בישראל של המנהל האזורי של לנסון, אנטון הובס, היה הזדמנות מצוינת להכרות עם כמה מוצרים של לנסון שעדיין לא כאן, ולחדש הכרות עם כמה וכמה שנמצאים כאן. מי אמר שצריך דווקא 'סוף שנה' בשביל שמפניה?
"לוויקטור לנסון היו 14 ילדים," מספר הובס, "שמונה ושישה משתי הנשים שלו; זוג אחיות, שאת השניה נשא אחרי מותה של הראשונה. ולמה זה חשוב? זה חושב, כי לנסון ראה בשמפניה – כמו רבים בשמפן – משקה שאפשר וראוי לשתות גם סביב שולחן האוכל, ובמפגשים משפחתיים, ולא רק באירועים כאלה או אחרים."
האמת, שה'פסטיביות' של שמפניה, החלה כמעין סוג של הגנה, כאשר יינות שמפן – היינות המקוריים, שלא היו יינות מבעבעים – אבדו את חינם לעומת אלה של בורגון.
מלכי צרפת היו קשורים קשר הדוק מאוד עם ריימס – ה'בירה' של שמפן – ובגלל קרבתו של המחוז לפריז וורסאי, גם היו רגילים לשתות מהיינות שלו. למרות זאת, עם התחזקותם של הבורגונדים ועלייתו של היין מבורגון, איבדו השמפנואה את המקום על שולחנות האצולה, והיו חייבים להמציא את עצמם מחדש, במידה רבה.
———————–
Lanson Black Label Brut NV
כחלק מהסגנון הכללי של הבית, יש כאן לא מעט פינו נואר- 50%, והיתרה 35% שרדונה ו- 15% מונייה. הלאנסון NV היא תמיד קניה טובה ותמורה טובה למחיר: גוף טוב, שמקורו באחוז הגבוה של פינו נואר, אף רענן, נעים מאוד, קצת 'תפוחי' עם מעט מתיקות של אגסים. התפוחיות הזאת היא משהו שעוד אזכיר בהמשך, והיא חלק מסגנון הבית (לא שאין שמפניות 'תפוחיות' אחרות). הוא מאוד חד בפה, אבל עדיין, כאמור, מתקתק. הבלנד מכיל הרבה מבציר 2007, אבל לא מעט גם יינות ריזרב – סדר גודל של 20 – 25%, עד בציר 2003. 11 גרם לליטר דוסאז'. שמפניה בסיסית מקסימה. מחיר? סביבות 260 ש"ח. על היין הזה, אגב, רק בתוספת סוכר, מבוססת השמפניה החצי יבשה של הבית: ה- Lanson Ivory NV. שמפניה חצי יבשה, עם מתיקות יחסית עדינה.
————————
המצאתה של הזכוכית האנגלית החזקה, עבודתו של כריסטופר מרט על סיידר ותרומותיהם של יצרנים כמו דום פריניון, קליקו ואחרים, הצליחה להביא את היין המבעבע לדרגת שלמות. תוך כדי, הפכו השמפנואה את היין שלהם ליוקרתי יותר ולכזה ששותים באירועים. מכאן, אולי, המעין פרדוקס שאיתו הם מתמודדים היום.
נקודה מעניינת נוספת שהובס ציין, ואני חייב לאמר שלא חשבתי עליה עד היום, היתה בדבר תפקידם ותרומתם של יצרני היין הגרמנים שהגיעו לצרפת ולשמפן. שמות כמו קרוג, בולינגר, דויטץ, מם, גיסלר, ולבאום, פיפר והיידסיק, ואחרים. אלה נקשרו אצלי לפחות בתודעה כיצרני sekt וכורמים, שהגיעו מהצד הגרמני של הריין לשמפן, והשתלבו שם בתעשייה.
הובס לא פסל את החלק הזה, אבל הזכיר דבר נוסף: הגרמנים היו בעלי פוזיציה מצוינת מול מזרח אירופה – פרוסיה, רוסיה, הארצות הבלטיות וכד' – בגלל המיקום המרכז אירופי של גרמניה, והקשרים המשפחתיים שהשאירו מאחור. כך נוצרה למעשה קבוצה חזקה של סוחרים ונגוסיאנים גרמנים, שהיו מי שיכולים היו למכור את השמפניה בחצרות האצולה המזרח אירופאיות ולקיים את השמפניה בשנים הקשות לה- שנות העליה של יינות בורגון בחצרות האצולה. הגרמנים, אומר הובס, היו במידה רבה הסוחרים, הצרפתים עסקו בכורמות וייצור, והאנגלים (וזה נאמר בשקט) סיפקו טכנולוגיה ושוק מבעבע מעבר לתעלה.
זאת גישה מעניינת וחביבה וקשורה אפילו בלנסון, כיון שמקורות המשפחה הזאת גם הם גרמניים – Landsohn (כנראה – לא מצאתי לזה תימוכין אצלם) – משפחה שנכנסה כשותפה בבית, שנוסד במקורו על ידי שם גדול אחר של עולם השמפניה – דלמוט – בשנת 1760.
———————–
Lanson Brut Rose NV
53% פינו נואר עם 32% שרדונה והיתרה מונייה. היא פחות 'תפוחית' מקודמתה, אבל יותר פרחונית ויש בה גם משהו מנטולי, נחמד. מעט טאנית, ופחות מתקתקה מה- NV הרגילה ואין פלא: הדוסאז' כאן נמוך בצורה משמעותית יותר – 9 גרם לליטר, והיין הוא בלנד של יינות 'ותיקים' יותר. הצבע יפה: סלמון ורוד, מאוד קל. מכילה בערך 3% יין אדום, מ- Bouzy, ויותר יין ריזרב – 30, אפילו 35%. כ- 300 ש"ח.
———————–
שני דברים נוספים שווה לציין, ושניהם הם חלק ממגמות של השנים האחרונות בשמפן. אחד הוא עניין הטראור – סינגל ויניארדס וכל זה, והשני הוא עניין של סגנון: יותר דגש על חמיצות, דוסאז'ים נמוכים וכד'.
עניין הכרמים הוא עסק מאוד רגיש בלנסון. לבית היו – עד 1990-1991 – משהו כמו 200 הקטאר או קצת יותר של כרמים מעולים, במקומות שונים בשמפן. חלק מהם היו ב- Aube, אזור פחות נחשב, אבל עשיר בפינו נואר, שוויקטור לנסון, שהיה זה שהחזיק את הבית במהלך המאה ה- 20, היה גאה בהם למדי.
ב- 1990, עת מלחמת המפרץ, נקלע הבית לבעיה כלכלית, והבעלים – לנסון – נאלצו למכור אותו למואט. הקטר הענק של שמפן קנה את הבית, ועשה את אחד ה'תרגילים' המסחריים (ובמילה אחרת – הציניים) של הדורות האחרונים: הוא החזיק בלנסון במשך משהו כמו חצי שנה, ואז מכר אותו הלאה, עד שהבית הגיע בסופו של דבר לידיו של פיליפ בייז'ו, מי שמחזיק כיום בבית. מואט מכרו את הבית באותו מחיר בו הם קנו אותו, אך ללא הכרמים.
גם אם בית שמפניה נמצא בקשר שוטף עם מגדלי הענבים שלו, והיינן המוכשר והוותיק שלו (Jean Paul Gandon) מנהל כמיטב יכולתו את הגידול והעיבוד הראשוני שלהם, עדיין, אני לא חושב שאפשר להכביר בחשיבותם של כרמים שנמצאים בבעלות ישירה של הבית. ללנסון אין שטחים משלהם, מלבד clos מעניין, שנרכש בתקופה האחרונה: Clos Lanson, הקטאר בודד של שרדונה, הקלו האחרון שנמצא ממש בתוך ריימס, ונטועות בו גפנים בנות 20- 50 שנה. הבציר ראשון שהבית מוציא מה- single vineyard הזה יהיה 2006. העניין הזה, של סינגל ויניארד שמפן הוא עניין די חדש לעולם השמפניה, ומוכר גם מבתים אחרים: פיליפונה, קרוג, בולינג'ר ואחרים.
———————–
Lanson Gold Label 2002
היין הזה עדיין לא נמכר בישראל (2000 נמצא כאן, במשהו כמו 760 ש"ח), ונקווה שיגיע. הוא מבוסס על 53% פינו נואר והיתרה שרדונה, מיושן חמש שנים על השמרים. הענבים מכרמי גראנד קרו בלבד: מקרמאנט, איי, לוואה, מניל סור אוז'ר, ורזי ו-ורזניי. בציר מצוין, 2002, שמתאפיין כאן יותר בפירות יבשים – דבלים – מסוכרים ואופי מתקתק משהו, רך, לצד חמיצות מאוד גבוהה ורעננות. אפשר לחוש כאן אפילו במשהו חריף קצת בסיומת יבשה. יין מצוין, שעדיין יכול להתיישן כמה שנים.
Lanson Noble Cuvee 2000
חלקות גראנד קרו בלבד, עם שווי משקל לא אופייני לבית: 71% שרדונה, לעומת 29% פינו נואר. האף מפתיע ברעננות שלו – באמת מפתיע – והפה אלגנטי ומלווה היטב את הפה, אחרי מתקפה מעט מתקתקה. הוא חד וחומצי, עם מעט בריוש וקצת דבשיות. יופי של שמפניה.
————————–
את עיקר העניין בלנסון השארתי לסוף: עניין ה'סטייל'.
הובס, אותו אנטון הובס מתחילת המאמר – סיפר שבעבר, שמפניה היתה יין חומצי יחסית, כיון שלרוב לא עברה תסיסה מלולקטית. התסיסה הכהלית השניה הזאת, שמרככת יינות ומקנה להם את אותם טעמים חמאתיים, פשוט לא היתה מתרחשת בטמפרטורות היחסית נמוכות של שמפן. "זה הסגנון שהיינן של הבית רצה לדבוק בו ולהשאר נאמן אליו," אומר הובס, "וכך כל השמפניות של לנסון לא עוברות גם היום תסיסות מלולקטיות." זו הסיבה שקל יחסית להבחין בשמפניות האלה בטעימה עיוורת: הארומות וטעמי התפוח האופיינים בכלל לשמפניות צעירות בולטים כאן הרבה יותר מה'רגיל'.
לאחרונה, עת שחרר דום פריניון שמפנית בציר מבציר 2003, נדרש היינן של הבית לנושא החמיצות והחומציות בשמפניה. Richard Geoffroy, יינן מוערך ללא ספק, ואחד המובילים בשמפן, הוא לא הראשון מבני הגראנד מארק'ס שמשחרר בציר 2003, ואפילו לא מאותה קבוצה: מואט הוציאו גם הם שמפניית בציר משנה חמה ובעייתית זאת, וגם היינן שלהם נדרש לנושא.
"השמפנואה מדגישים הרבה יותר מדי את עניין החמיצות." אמר ממש לאחרונה ז'ופרואה. "אין שום קשר בין החמיצות ויכולתה של השמפניה להתיישן בטווח שנים מסוים." הוא הוסיף, ואמר שהוא אפילו לא לקוח את הפרמטר הזה (חמיצות) בחשבון בעת הבציר: "זה הכל בהתפתחות של הפרי… ועניין שחייבים לשבור אותו: במידה ויכולת ההתישנות של השמפניה תלויה בחמיצות," הוא אמר, "יש לך טעות בשיקול או בכורמות. המפתח, הוא הוסיף, הוא ביכולת של הפרי – התירוש והיין – להתמודד עם אפקט ההתחמצנות של הזמן."
כמו רבים אחרים, גם לנסון לא ישחררו בציר 2003. הבציר הבא המתוכנן הוא 2004, ככל הנראה, והוא יצא רק ב- 2014, ככל הנראה. בינתיים, מה שכן יש בו משהו מ- 2003, הוא היין האחרון שלי להפעם:
Lanson Extra Age Brut
שמפניה NV זאת הופקה לראשונה ב- 2009, לחגיגות ה- 250 שנה לבית, שהתקיימו ב- 2010. זהו בלנד יפהפה של יינות מ- 1999 (שנה חומצית, גדולה), 2002 (שרק דנו בה), ו- 2003 (חמה ופירותית מאוד). היין היה 5 שנים על השמרים, ומכיל 40% שרדונה ו- 60% פינו נואר. יש בו הרבה בגרות באף, מורכבות מצוינת ועושר מצוין של ארומות – דבלים, למשל, ודבש. הפה רך במתקפה, אלגנטי ועם זאת רענן וחד. יש לו סיומת ארוכה ביותר ורעננה. המחיר, אם וכאשר יגיע ארצה, יהיה בסביבות המחיר של הברוט רוזה, מה שיעשה את היין הזה לאחת הקניות הטובות ביותר במחלקת השמפניה בישראל.