אם חשבתם ששמן זית לא עושה צרות, חישבו שוב: בתהליך ההפקה של שמן זית נוצרת פסולת שלפי התיאורים של אנשי המקצוע, המקבילה היחידה לה שיכולתי לחשוב עליה (משפט מסובך, אני מודה) היא פסולת גרעינית. מי עקר, קוראים לה, והשאלה היא מה עושים עם זה, לכל הרוחות?
כיום, ניתן להפיק שמן זית בשתי שיטות עיקריות: שיטה שנקראת דו-פאזית ושיטה אחרת שנקראת תלת-פאזית.
בשיטה הדו פאזית יוצא מבית הבד שמן בצד אחד וגפת נוזלית בצד השני. בשיטה התלת פאזית מתקבל שמן זית, מתקבלת גפת יחסית יבשה ומתקבלים מים שנקראים 'מי עקר'. המים האלה עמוסים במרכיבים אורגניים שונים – פוליפנולים מהזיתים, חומצות שונות ועוד – והם חומציים למדי. בעוד שלגפת היבשה ישנם היום לא מעט שימושים, מתקשים אנשי הזית למצוא שימושים למי עקר. יתרה מזאת, בגלל התכונות החומציות שלהם, והעומס האורגני הגבוה שלהם, אי אפשר לפנות אותם בצורה קלה. הפרוק הטבעי של המרכיבים הפנוליים שלהם מאוד איטי וכל נסיון לא מבוקר להשתמש בהם לצרכים חקלאיים נניח – להשקיה – דינו להכשל ואף להרוג את השטח המושקה.
בישראל, עיקר בתי הבד הם בתי בד תלת-פאזיים. מגדלי הזיתים מאמינים שבבית בד דו פאזי, חלק גדול מהשמן נשאר בגפת והם כמעט ולא מוכנים לשמוע על מעבר לשימוש בבתי בד דו פאזיים, למרות שטכנית זה לא קשה. לא שאלה היו פותרים את הבעיה – עדיין ישנה גפת בעייתית להפטר ממנה – אבל ככל הנראה הבעייתיות של גפת זו קטנה יותר כל עוד נפטרים ממנה כהלכה. בספרד אגב, המצב הפוך. שם, עיקר בתי הבד הם דו פאזיים ועדיין ישנה בעיה: הספרדים משנעים ומנצלים את הגפת במתקני זיקוק גדולים מצד אחד, ומשתמשים בשאריות גם להפקת אנרגיה. כל התהליכים האלה לא זולים וגורמים לזיהום הסביבה בכל מקרה.
בכנס שנערך לאחרונה במכון וולקני, הציגו גורמים שונים את הבעיה ואנשי המשרד לאיכות הסביבה אף העלו כמה פתרונות שניסו ליישם – עד היום בהצלחה קטנה למדי.
עיקר פינוי מי עקר בישראל היה לביוב. הבעיה היא שמתקני טיהור השפכים בצפון – ובעיקר זה בכרמיאל, שמטפל בשפכי הגליל העליון כמעט כולם – קורסים תחת העומס שמי העקר מפעילים עליהם. בתקופת המסיק וסביבותיו – שלושה ואף ארבעה חודשים בשנה – קורס מט"ש כרמיאל בכל שנה מזה שנים, ופתרון אין. קריסת מט"ש אומרת שביוב לא מטוהר מוזרם למקומות שאינם אמורים לראות ביוב שכזה וזאת מלבד הנזק שנגרם למתקני המט"ש עצמו ולתהליך טיהור השפכים. נסיון שנעשה להשתמש במאגר מים ישן לשם אגירת מי עקר כך שיטופלו במהלך השנה גם הוא לא עלה יפה, ככל הנראה. בסופו של דבר ייעשה שוב שימוש במאגר הזה, אבל אנשי איכות הסביבה אומרים שאין זה פתרון לזמן ארוך.
אחרי האיסור הגורף על הזרמת מי עקר לביוב, פתרונות אפשריים כרגע לבעיה הם:
– פיזור מי עקר בדרכים חקלאיות ובדרכים לא סלולות, להקטנת עליית אבק
– שימוש במי עקר לדישון – מדובר בשימוש של עד שמונה טון לדונם
– בניית מתקני טיהור וטיפול מקומיים בבית הבד עצמו: מתקנים שהממשלה מימנה לא תוכננו טוב וקרסו, הן משימוש במשאבות לא מתאימות והן מהיעדר תחזוקה ושימוש נכונים. כאן יורים לעצמם בעלי בית הבד בברכיים: הם מכבים את המתקנים בלילות, למרות שאלה יעילים רק בעבודה רציפה, כדי לחסוך בחשמל.
מבחינת ראיה לטווח ארוך, המשרד לאיכות הסביבה כן רואה אפשרות לנצל את מי העקר, בעיקר להפקת ביו גאז ושימושים אחרים. זו גם הראיה של גופים שונים בספרד, שמצאו שיש במי עקר מספיק רכיבים תועלתיים, כדי ששווה יהיה להסתכל עליהם כעל משאב, ולא כעל בעיה. שם מציעים תהליך קיטור לפרוק הצלולוז ומרכיבים אחרים שמחזיקים ואוגדים את כל הרכיבים האורגניים. אלה מפריעים לסילוק הפנולים למשל ומיצוי שלהם. התאגר של החוקרים הספרדיים הוא להפוך את התהליך שהם מציעים ליישם לכלכלי: כיום הם משתמשים בקיטור בטמפרטורות גבוהות מאוד והשאיפה היא להסתפק בקיטור חם פחות ולמשך זמן קצר יותר.
פתרון Blue Vap של אלפא לבל
המכשור הזה הוצג כקונספט בשנת 2010, ומאז 2012 אפשר לומר שהוא עובד ונמצא בשימוש מסחרי כבר
במספר נקודות. עקרון הפעולה של הציוד פשוט – אידוי (אוופורציה). המערכת מקוונת ומהווה למעשה חלק מקו הייצור עצמו, כאשר כל מה שהיא דורשת לשם תפעול, הוא חיבור לקו חשמל ויציאה למים שמתנקזים בתהליך. מי העקר המנוקים שמתקבלים כאן הם עדיין באיכות שלא מאפשרת הזרמה ישירה שלהם לביוב, אבל עדיין, מדובר בשיפור עצום: הפסולת שמתקבלת היא 80% נוזל שריכוז המומסים והמרחפים שבו קטן פי 150 מריכוז המקור, ו- 20% חומר מוצק יותר, שבו אפשר להשתמש להפקת חומרים שונים בעלי חשיבות כלכלית. ה- COD (chemical oxygen demand) של מי העקר שמתקבלים מהמערכת נעים בין 800 – 2,500 מ"ג בליטר. זה עדיין גבוה מה- 500 מ"ג המותרים לשחרור לביוב באיטליה, אבל שם הרשויות הסכימו לקבל את המים שיוצאים מהמערכת בגלל שמדובר בעומס שמועמס על תקופה קצרה יחסית. ממה שמדברים בארץ, היו חותמים כאן ועכשיו על התוצאות האלה ומוכנים לקבל אותן – נקודה – והשאלה היא רק העלות להתקנה וליישום. מרוח הדברים כפי שהם נושבים מהכיוון של המשרד לאיכות הסביבה ורשות המים, לא מן הנמנע שאלה ישמחו לממן או לפחות להעמיד מימון ביניים לרשות אותם בתי בד שירצו ליישם מערכת כזאת. פשוט, אם מחשבים את עלויות האלטרנטיבות, הן גבוהות הרבה יותר, והמערכת הזו מתאימה גם לבתי בד קטנים, שהם חלק גדול מהבעיה; עם בתי בד גדולים קל יותר להתמודד, כיון שהם יכולים להשתמש במי העקר במטעים ובכרמים שלהם או של לקוחותיהם, שהם גדולים. במגזר הערבי, ששם בתי הבד קטנים יותר, גם שטחי הגידול קטנים יותר וכל תאומי הפיזור קשים עד בלתי אפשריים.
הבלו וואפ קיים בשלוש מידות, אומרים אנשי אלפא לבל: שתי המערכות הקטנות מנצלות את רשת החשמל המרכזית לתפעול שלהן, בעוד המערכת הגדולה יותר יכולה לעשות שימוש באנרגיה שאצורה במים (50 מעלות) לשם חימום המערכת הכללית של הפקת השמן. ואגב, אלפא לבל טוענת שבבדיקות שהיא עשתה, אותו תרכיז – לא הקונדנסאט – מכיל עדיין שמן זית, שניתן למיצוי.
עלות השימוש במערכת לא ברורה עדיין, אבל בסופו של דבר עלות מי העקר שמתקבלים כאן היא כ- 10 יורו לטון; נמוכה בהרבה מהממוצע של 20 יורו לטון שדורש הטיפול הקיים היום במים.
צילומים ותוצאות מתוך ההתקנה של אלפא לבל באיטליה, ב- Santa Tea. המקור כאן. ומשל אלפא לבל.