כך חולף האציל: אד זלצברג, היינן הראשי של יקבי ברקן, מספיד את ידידו משנים רבות, שלמה כהן ז"ל, שהיה מנכ"ל מכון היין
שלמה כהן היה רגיל לשאול "מדוע". הייתה מאפיינת אותו הפורמאליות הזאת, אי שם בדרך בין חיים נחמן ביאליק לבין ברל כצנלסון. לכן, בעקבותיו, עלינו גם לשאול "מדוע?" מדוע הוא אינו? ואם יש דברים המוסתרים בינות רצונותיו של בורא עולם – אז זו גם השאלה "מדוע דווקא הוא?" אומנם האמירה, שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, היא קלישאה, אבל בכל זאת קשה נורא לחשוב שקיימת אי שם בארץ עוד נשמה אחת כה אצילה, רחבת ידע, אכפתניקית, אידיאליסטית ופרקטית שתוכל לבוא במקומו.
לא מספיק להגיד שהוא היה חבר יקר, מעל ל– 30 שנה. לא מספיק להגיד שהוא היה היחיד בארץ שבאמת יכולתי לדון איתו בבעיות מקצועיות. שלמה היה לדעתי גם היחיד בארץ, שטובת ענף היין בשלמותו הייתה לנגד עיניו ושהוא היה מוכן גם ללחום בעדה. דבר זה גרם לו להיכנס לאין סוף קרבות, שנכבדים אחרים במעמדו היו בוודאי מוותרים עליהם, בשם השקט התעשייתי. מאידך, הייתה לו היכולת המלאה להבין שיקולים פרקטיים ולהתגמש כאשר ראה את ההיגיון שמאחוריהם – ובצד זאת שאף תמיד בכל מעשיו לשפר את המצב הנתון ולהגיע אל התקין ואל הראוי.
ברבות מתוך שנות קיומו של המכון קרה שהוסיפו עליו עוד ועוד תפקידים סטאטוטוריים. כל זאת, לא רק מבלי להוסיף תקציבים הולמים, אלא לפעמים קרה אפילו שהורידו אותם – שלמה התגבר גם על כך. היו שנים שהמכון הושמץ בפומבי והוצג כמוסד אבסורדי המבזבז את כספי הציבור, וזאת אפילו על ידי ראש הממשלה הנוכחי, ובזמן בו לא קיבל המכון ולו שקל אחד מן הממשלה – ושלמה התגבר גם על כך. אכן גבר – שלמה לא רק שלא הניח למכשולים לחסל אותו, או את המכון, הוא אפילו לא הניח להם לגרש ממנו את האופטימיות.
שלמה לא חיפש כותרות. שלמה גם לא חיפש עושר כלכלי. כאשר גמר לבנות את הבית בכרמי יוסף הסתפק במה שהיה לו ולא המשיך לחפש מעבר. השעות שיכל לפנות לטיפול בגינתו היוו עבורו תמורה הולמת די והותר. מתבייש אני שאינני מכיר את ילדיו, אבל אני יודע שהוא שמר עליהם ועל אשתו כעל בבת עינו – הוא דאג למצוא את הזמן המלא להיות איתם, וכאשר היה איתם הרחיק את עצמו מכל הלחצים שנעמסו עליו ושמהם סבל.
שלמה, באמת ובתמים, העולם מקום עני מאוד בלעדיך.
אד זלצברג יא בניסן התשע"ב