יקבי רמת הגולן פתחו הערב את בר היין השנתי שלהם בנמל תל אביב.
על הרציף הישן, מתחת למנוף הגדול, נערכו אנשי יקבי רמת הגולן עם הרבה יין טוב ופינת טעימות וסדנאות. ה'בר' יתנהל ויתקיים מהיום ועד מוצאי שבת (לא כולל יום שישי), בשעות הערב – עד 23:30.
מה בתוכנית? הרבה!
ענת לוי, מנכ"ל היקב, אמרה שתמיד מחפשים שרמת הגולן יעשו משהו חדש, או יחדשו, באופן כללי. הדבר הבא שהאי רוצה שייראו מהיקב היא 'מהפכה צרכנית' בעולם היין הישראלי. היא רואה, לדבריה, צריכה גבוהה יותר של יין בתקופה האחרונה: בארבעת החודשים הראשונים של 2011 שתינו 10% יותר יין מאשר בשנה שעברה (נתוני סטורנקסט – השוק המבורקד, של הסופרים).כדי להמשיך במגמה הזאת, היא אומרת, חייבים להביא את היין לקהל רחב יותר, ובר היין שהיקב פותח בנמל תל אביב הוא חלק מהראיה הזאת. במקרה או שלא במקרה, פורמט הבר מקדם יותר את מה שאני חושב שצריך לחשוב עליו, וזה 'שיפור הנפח', ולאו דווקא את 'הגדלת הנפח', שזה מה שיותר מפתה אולי למדוד: שתייה של יינות טובים יותר – ולא בהכרח של 'יותר יין'.
מתחם הבר חולק לשישה מיני-ברים, שכל אחד מתנהל על פי נושא משלו. ישנם יינות צעירים מסדרות בסיסיות, שלא עוברים יישון בחבית. יש יינות מזנים 'בינלאומיים', פחות שגרתיים בנוף שלנו, כמו ויונייה, סנג'ובזה ופינו נואר – עניין חזק של רמת הגולן, הוותיקים בארץ עם כל הזנים האלה. אחרי אלה, יש דוכן של יינות מבציר 2007 שהיקב מקדם בעוצמה ראויה לציון, דוכן של יינות מתיישנים ויינות 'מהמרתף', ובו יינות שונים מבצירי 2003; חלקם בבקבוקי מגנום ודאבל מגנום. אחרי אלה יש דוכן שהקונספט שלו מצא חן בעיני במיוחד: דוכן שעושה כבוד ליינות בשיטות ייצור ובסגנונות בעלי מסורות, כמו יינות מבעבעים בשיטה המסורתית, יין מוסקטו ויין הקינוח – ההייטס ויין – בשיטה האייסויין, כמובן. הרעיון הזה, של הדגמת בצירים שונים, זנים שונים, סגנונות עשייה ומסורות עשייה, הוא משהו שכמעט רק רמת הגולן יכולים להדגים: אין יקב אחר בישראל, עם מגוון גדול יותר של יינות משל רמת הגולן.
מה מסביב לבר היין?
היקב ניצל את הארוע כדי להשיק שלושה יינות סירה חדשים, מבציר 2007. ירדן סירה – ממסך של כרמים ממקומות שונים ברמת הגולן. ירדן סירה יהונתן – מכרם בגובה 650 מטר, בערך, וירדן סירה כרם 'מורדות האביטל': כרם שבעבר כינו אותו אורטל, ביקב, ועכשיו הוחלט לשנות את שמו למורדות האביטל, בגלל הקרבה ביחסית גדולה יותר לאדמות סביבת האביטל, משל אורטל. זהו כרם גבוה יותר מיהונתן – כ- 920 מטר מעפ"י – אבל יש גם שונות בקרקע: בראשון הקרקע היא בזלת עם אבן, ובמורדות האביטל מדובר על טוף ובזלת. ניקוז שונה והרכב מינרלי אחר, ולא רק הבדלי טמפרטורות יש כאן.
שלושת היינות שונים מאוד זה מזה. הסירה הרגיל – ירדן סירה 2007 – יש בו הרבה מאוד ארומות של קפה, עישון ומוקה. בפה הוא בעל גוף בינוני, טאני מאוד ומתובל. זהו יין לא מספיק רב מימדי, בעיני, מאוד חד, ובעל מרירות בסיומת. אחד הדברים הטובים שבלטו לי בתחילה הוא שהוא לא היה מתוק כמו הסירה 2006, למשל, אבל זה לא היה לגמרי נכון: היין עמד בכוסות זמן די רב לפני שניסינו אותו. לקחתי טעימה נוספת מיין מבקבוק, והנה ה'הפתעה': היין היה מתקתק הרבה יותר. לא כמו ה- 2006, אבל יותר מהיין שעמד וחיכה בכוסות.
הדברים האלה קורים – ולא מעט. טעימה של סירה 2004 ו- 2003 שעשיתי ממש לא מזמן (כולל היום) הראו שהיינות הרב פחות 'פירותיים' ממה שחשבתי. המסקנה שלי היא כפולה: לוקח זמן ליינות האלה להתחבר, ואם אתם לא נותנים להם את הזמן הזה בבקבוק, לפחות תנו להם אותו בכוס.
ירדן מורדות אביטל 2007 היה יותר מתקתק ופרחוני מהירדן הרגיל, באף, ומוכן אולי יותר לשתיה, ממנו. הוא מאוד חלק, קטיפתי ומורכז בפה, טאני – אבל לא יותר מדי. הפה כהה ודי עמוס, אבל לא כמו היין הבא – מיהונתן. הסיומת היתה המרירה ביותר מכל שלושת היינות, והזכירה מרירות של קפה שחור, עם חמיצות גבוהה. זהו יין לא פשוט, שחייבים לתת לו זמן כדי להעריך אותו.
ירדן יהונתן 2007: קצת אניס, אבל הרבה יותר 'שחור' ובשרני. הוא מתובל מאוד, קצת מפולפל (שונפלד טוען שפלפל שחור הוא חוסר בשלות דווקא) והגוף כבד יותר: בינוני פלוס – לא עמוס או כבד מדי. המרירות בסיומת היא כזאת של פומלות ואשכוליות – והיא די חזקה. גם פה – כמו ביין הראשון – העץ בולט למדי.
שלושת היינות הם יינות טובים – ויותר מזה. שני הסינגל ויניארדס מצוינים, כל אחד בדרכו. יש להם עוד זמן להתפתח, וחייבים לתת להם את הזמן הזה, למרות שהם כבר בני ארבע שנים. עכשיו רק מגיעה שאלת ה'שימושיות' של היינות: איך, כמה ואיפה אפשר לשתות אותם.
תנו את הפרגיות לפרגיות. השאירו את הקבבים למי שלא יכול וכשכולם שפוכים – הוציאו את הדברים האמיתיים…
היינות האלה הם כרגע יינות של מצב רוח, הזדמנות ו'חלון שתיה' – במובן של occasion, ולא זמן.
זה שהשלושה חייבים דקנטר – זה ברור. אלה לא יינות כבדים מדי ובעלי גוף, עד כדי כך שאי אפשר יהיה לשתות מהם יותר מאשר כוס או שתיים – גם זה ברור. מבחינת אוכל, שלושת יינות הסירה 2007 מתאימים לארוחה בשרית-ישראלית קלאסית ממש: בשר אדום עוצמתי על האש, בשר טלה או אפילו כבש, עם טעמים מפולפלים וקשים לפיצוח, כמו כוסברה, רוזמרין או טרגון. אלה יינות שהייתי פותח לסיבוב השני ליד השולחן – לא לראשון. הייתי משאיר אותם בדקנטר, מתחת לשולחן, לזמן שבו נשרו מי שנשרו סביב השולחן. אז, בשעות האלה, מי שנשארו הם אלה שכבר בשוונג, ומחפשים משהו שיש לו אמירה, וטעמים נוקשים, שיפיחו רוח להמשך הערב (וליותרת הבליסה). ויקטור שונפלד והצוות שלו לקחו כאן ענבים מצוינים ונותנים איתם בראש – ואלה הדברים שצריך לתת איתם בחזרה.
אגב, ברשימה למעלה מניתי חמישה דוכנים. מה בדוכן השישי אני משאיר לכם לגלות – כדאי לבוא. הכניסה חינם, אבל הפלייטים של הטעימות הם בתשלום. יש דלפק גבינות של יעקובס, בריזה נעימה מהים ומראה מצוין לשדרת המסעדות שלאורך מעגן סירות הדייגים.
המלצות אחרות, בקטנה: ה- 2006 היה מצוין, אבל זה? ירדן מרלו כרם אורגני 'אודם' 2007: פנטסטי. יופי של יין! עצמתי, מורכב, מאוזן להפליא וטעים, פשוט כך. אני חייב לחזור אליו מתישהו, ונראה לי שבעוד עשר שנים…