שאטו לגרזט: מלבק, קהור וקונפליקטים

'דרך היין' החלה להביא את יינות שאטו לגרזט, אחד היקבים היותר מפורסמים בקהור, בדרום מערב צרפת. איך היין, ואיך – מסתבר – הכל הוא עניין של קונפליקטים והתמודדויות

קהור

השנה היא 92 לספירה והקיסר דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס המוכר לנו כל כך, ישוב על כס הקיסריות הרומית. "הם עושים יין טוב יותר משלנו!" אומרים לו בוקר אחד אנשי רומא, "היינות של קהור טובים עד כדי כך, שהם מסכנים את המסחר ביינות מאיטליה."

"שיעקרו את הכרמים שלהם, אם כך." מצווה הקיסר, אבל ללא הועיל: הכרמים של קהור נותרים על אדמתם, וממשיכים לייצר יינות מבוקשים יותר ועוד יותר.

אלף ומאה שנים מאוחר יותר, נישאת בת האזור, אלינור מאקיטן, להנרי השני מאנגליה. אחרי שנישואיה הראשונים ללואי ה- II לא עולים יפה, השניים מקבלים את הסכמת האפיפיור לגירושין ואלינור היפה – שככל הנראה הייתה באמת יפה – נישאת למלך האנגלי העתידי. יחד הם יוצרים את אחת האימפריות המעניינות בתולדות אירופה, זו שתעניק בסופו של דבר לעולם את ריצ'ארד לב הארי ואת אחיו ג'ון, שיהיה זה שיחתום על המגנה כרטה. ג'ון בתורו מעניק לאנגליה מתנה נוספת, הפעם מפוקפקת למדי, בדמות בנו: הנרי ה- III.

הנרי זה, שהיה אחד מנצלני היהודים היותר אדוקים, היה מסתבר שתיין יין לא קטן, ובמיוחד אהב את אלה של קהור. בשנת 1225 (מלבד אשרורו את המגנה כרטה, מה שהופך אותה לחוק הממלכה), הוא מוציא צו מיוחד שימנע ממושלי בורדו להטיל מס כלשהו או למנוע בצורה אחרת את סוחרי היין של קהור מלהביא את היין שלהם דרך הג'ירון לתעלה, ומשם לאנגליה. ההגנה הזו על היינות השחורים, המרוכזים כל כך של האזור שמדרום לבורדו, תשאר בתוקף עד מלחמת 100 השנים. כך, בשנת 1310 ייצרו בקהור ככל הנראה לא פחות מאשר 85,000,000 ליטרים של יין בכל שנה – 50% מכלל ייצוא היין דרך בורדו.

זהו, פחות או יותר, היה שיאו של העניין. עם פרוץ מלחמת 100 השנים, ולמעשה ב- 1373, החלה ההפליה של יינות בורדו על פני יינות אחרים מצרפת וזאת עד המאה ה- 18. למרות זאת, היין מהאזור – לא מעט בזכות צבעיו העמוקים וללא ספק בזכות תכולת האלכוהול הגבוהה יחסית שלו – המשיך להיות מבוקש. כך, בשנת 1866, שה לאחר פרוץ אינתיפאדת הפילוקסרה, היו 580,000 דונמים של כרמים באזור, אבל בתוך פחות מתריסר שנים, הם כולם יעלמו.

קהור בעידן שאחרי הפילוקסרה

קהור שרדה, אבל היינות הפכו דלים יותר בגלל ההכלאות ששרדו באזור, והוא הפך ללא יותר מאשר צל של עצמו – וצל צילה של בורדו האימתנית. בשנת 1947 החלה קבוצה של מגדלי יין (PARNAC) מהאזור לחפש קלון מתאים של מלבק, שאותו מצאו והביאו מבורדו; האזור שלא רבים יודעים, אבל גם היום יש ביינות רבים משם מלבק (Côtes-de-Bourg).

ב- 1956, לאחר שכבר נראה היה שהם מגיעים למנוחה ולנחלה, הכה הכפור את כרמי המלבק של קהור. הכרמים כמעט הושמדו, אבל ייסודה של אחוות הכורמים של קהור והעזרה ההדדית סייעו לטעת שוב את הכרמים. ב- 1971 זכה האזור למעמד של AOC, וכיום נטועים בו כ- 45,000 דונם של כרמים.

מלבק – מרלו וטאנאט: השילוש הקדוש של קהור

רוב כרמי קהור הם כרמי מלבק. למעשה, כדי לשאת את ציון Cahors, על היין להיות לפחות 70% מלבק. היתרה יכולה להיות שילוב של מרלו וטאנאט והכורמים והייננים מנצלים את האופציה הזו כדי לייצר יינות עזים ו'קשים', מקומיים יותר, לעומת יינות רכים ונגישים יותר – טאנאט מרובה טאנינים או מרלו טוב, אבל רך הרבה יותר ומעוגל, ביחסים שונים של 100% – 85% – 70% מלבק על פני השניים הנותרים.

כך או אחרת – טאנאט או מרלו – הצבע תמיד כהה: לפני שש שנים יזמו בקהור קמפיין לקרוא ליינות שלהם 'יין שחור', בזכות צבעו של המלבק שלהם, ולפתוח בכך סיווג רביעי ליינות – שחורים, אדומים, רוזה ולבנים. העניין הזה, עד כה, לא ממש 'תפס'.

פרדוקסלית, המלבק עצמו לא קל לגידול בתנאים של קהור: הוא מניץ, פורח ומבשיל מוקדם, מה שעושה אותו בעייתי בכל מה שקשור בקרות של שלהי החורף ותחילת האביב. הוא די עמיד למזיקים שונים וחובב אבן גיר.

המלבק: כמה הוא באמת 'קהורי'?

אם אנשי קהור היו צריכים בעבר להלחם בבורדולזים כדי שיאפשרו ליין שלהם להגיע לאנגליה וליצוא בכלל, הרי שהיום הם נלחמים לשמר את המלבק "שלהם", כענב של קהור:

מקורו אולי בקוט דה בורג שבבורדו, אבל היום רק כחמישית מכל המלבק בעולם נטוע בצרפת. הנתונים של אנשי קהור מ- 2007 מדברים על כ- 65% מהמלבק הצרפתי נטוע בקהור (4,500 הקטאר על פני 6,600 הקטאר בסה"כ). המתחרה העיקרית של הצרפתים היא ארגנטינה, שנכסה את הענב והפכה אותו ליותר ארגנטינאי מצרפתי.

קודם בורדו, עכשיו ארגנטינה? מה יהיה?

הקהורים אומרים שזה עניין של סגנון. היינות שלהם עזי טעם וצבע; יינות להתיישנות ארוכה, מרובי טאנינים. היינות של ארגנטינה? "הם טעימים," הם אומרים, "אבל לצריכה עכשיו, מיידית. יינות טכניים טובים, אבל לא עם האופי של היינות שלנו. בסוד נאמר לך שהם מוסיפים סירה ליינות שלהם, ואפילו – שומו שמיים – סוכר."

מישל רולאנד, אגב, עם רגל אחת כאן – בקהור, כמו שמיד נראה, ורגל אחת שם, בארגנטינה, אמר לריצ'ארד וודוורד מ- Drinks International ב- 2007: "איך אתה יכול להעדיף אחד משני ילדים שלך? אני שותה משניהם."

זה, כמובן, לא פתר את הבעיה.

(המשך – בעמוד הבא)