שאטו כסייפא: יתיר חונכים מרכז מבקרים

את הקורונה ואת השנה האחרונה ניצל היטב ביקב יתיר ובנו מרכז מבקרים חדש. "חדש" היא אולי לא המילה הנכונה, אלא פשוט – מרכז מבקרים. זאת, כיון שעד היום לא היה ליקב מרכז שכזה

יקב יתיר הוא כבר בן 20 שנים. במושגים עולמיים זה לא הרבה, אבל במושגים של עולם הין הישראלי, זה בהחלט משמעותי: היקב שייך לראשוני הדור החדש של היקבים בישראל, יקב בוטיק-מסחרי, איכותי.

יתיר עשה היסטוריה כאשר היין הגבוה שלו – יער יתיר 2003 – זכה בציון 93 מאת רוברט פרקר (בשנת 2007). הציון הזה, בתוספת "90" לבלנד ה- GSM, מיצב למעשה את היין ואת היקב בתודעת חובבי היין.

השנים עברו, יינות נוספו והתחלפו מנכ"לים בכרמל, אבל "שם, בדרום", המשיכו לעשות יין איכותי בלי הפרעות. ערן גולדווסר, היינן ויעקב בן דור, המנכ"ל, עדיין שם מיום ההקמה של היקב, ואתי אדרי – כיום מנהלת היצוא בכרמל – נמצאת ביקב כבר 17 שנים. אנשי הייצור רובם ככולם בעלי ותק רב וזה אומר הרבה על ניהול ועל יכולת עבודה בצוות, גם אם יש והיו מחלוקות.

במהלך כל הזמן הזה היקב היה פתוח למבקרים, אבל בצורה פחות ממסודרת, אם גם כך הוא מכר כ- 8% מהתוצרת שלו בשער היקב. מי שהגיע לשם זכה לאירוח לבבי, אבל כזה שהיה מוגבל לשוליים של חדר החביות; בחורף זו הייתה משימה אמיתית לשרוד שם יותר מאשר חצי שעה, גם אם תנור הספירלות היה עובד.

מרכז המבקרים החדש הוא אם כך שדרוג רציני, והוא משהו שנמצא על הנייר כבר שנים. אני מכיר את התוכניות שתלויות אצל יעקב בן דור בחדר לפחות 10 או 12 שנים, תוכניות שכבר הפכו לחצי בדיחה ביננו. מה שהתקבל בסופו של דבר הוא בהחלט לא בדיחה.

המקום מתוכנן היטב: הוא קומפקטי, משקף את הגודל של היקב ולא מגלומניות כמו שרואים במקומות אחרים. תמונת הכרמים הגדולה על הקיר משקפת היטב את העובדה שזהו יקב טרוארי, יש timeline ממצה של עשיית היין באזור והשאר מוקדש לתצוגת הבקבוקים. השיח הוא שיח מקומי, מודרני אבל צנוע ומזמין מאוד. ביקור וטעימה של שלושה יינות יעלה לכם 50 ש"ח, וטעימה של חמישה יינות בתוספת כיבוד וסיור יותר מקיף תעלה 100 ש"ח. בהחלט סביר, במיוחד אם אני משווה מה שלוקחים ביקבים אחרים.

בהשקת מרכז המבקרים של יקב יתיר טעמתי את היינות הבאים:

יתיר הר עמשא לבן 2019
בלנד מבוסס ויונייה בתוספת שנין בלאן ורוסאן, שאמור לשקף יותר ארומתיות ולהיות נגיש יחסית. יש בו אכן ארומות טובות של פרי כתום, קצת תיבול ומשהו ירקרק קליל. הפה עגול והיין נעים, עם סיומת מעט מתובלת. החומציות לא מאוד מודגשת, מה שהופך אותו אכן לנגיש יחסית. (89) 100 ש"ח.

יתיר נחל יתיר 2019
זה אמור להיות היין הלבן הגבוה יותר, שלוקח למרחקים ארוכים גם מבחינת התיישנות או פוטנציאל התיישנות. הוא מבוסס על יחסים שווים של שנין בלאן וויונייה: האף מאופק מאוד, אפילו סגור. הפה עגול, עם חומציות הרבה יותר דומיננטית מזו של קודמו. גם כאן הפה עגול וממלא את החיך אבל מאוד בעדינות. הוא מזכיר מאוד עשייה מודרנית של יינות לבנים: מאופקת יחסית ועדינה. (91) 150 ש"ח.

יתיר חבית 80 בציר 2017
"חבית 80" הוא כינוי למכל העץ הגדול הראשון שנקנה ביקב, בשנת 2006; די הרבה זמן לפני שיקבים אחרים נכנסו לעניין הזה, של מכלים יחסית גדולים. זהו בלנד של מורבדר, סירה ומלבק, חלק במכלי תסיסה פתוחים.

צבע היין יחסית בהיר וצלול. הפה מעניין: הטאנין ניכר כבר מהמתקפה, אבל הוא לא עצי או ירוק, אלא טוב מאוד. הפה בינוני, חומצי יחסית ושומר היטב על רעננות הפרי ויש בו מאפיינים של תיבול וקצת אנימליות (עור). לרכישה רק במרכז המבקרים ב- 120 ש"ח. (90)

יתיר יער יתיר 2017
הזכרתי את ה- 2003 ואת הציון שנתן לו פרקר ב- 2007. אני לא חושב שהאתר של פרקר אז, ואולי גם היום, היה נותן ליין הזה ציון כזה. הוא שונה מאוד מסגנון של היינות ה'עבים' והכבדים יחסית שרוברט פרקר והצוות שלו חיבבו, והשנה – 2017 – שונה מאוד מ- 2003 החמה יחסית והבשלה. כאן הטאנינים טובים, היין מפוקס מאוד ופירותי-אדום (ולא שזיפי) עם נגיעות ירקרקות טובות (12% קברנה פרנק) וסיומת ארוכה ואלגנטית שמזכירה חידודי עיפרון. העשייה של יער יתיר 2017 היא – כמו היינות האחרים – מאוד לא "עבה" או מרוכזת, אלא עדינה ומאופקת. (93) 280 ש"ח.