המדינה מבולבלת: 300 יקבי בוטיק בישראל, רובם ככולם פועלים ללא היתר וללא הסדר. הדברים מעמידים בסכנה לא רק את היקבים האלה, אלא מהווים מכשול בפני בעלי כרמים שחושבים על ייצור יין מהענבים שלהם עצמם – ועל פרנסה, בעצם.
בכנס היין בראש פינה, התחבאה לה הרצאה אחת שהיתה צריכה לעשות הרבה יותר רעש, ולחולל הרבה יותר עניין, ממה שחוללה. אני מניח שהעובדה שנדחקה לסוף היום (מתוך אילוץ – במקור היתה מיועדת לשעה מוקדמת יותר), עשתה את מה שעשתה: מעט כבר היו יכולים לשבת ולשמוע אותה, וחבל.
אני מדבר על ההרצאה "הסדרת ענף היין, בהקשר של פרוגרמה ליקבי בוטיק", שאותה הציג האדריכל אילן אייזן, שהוא יועץ למשרד החקלאות.
לפי התוכנית הזאת, משרד החקלאות שינה את הראייה שלו לגבי מיקום יקבים קטנים בכרמים ממש. הרעיון הכללי – וכאן אני רוצה להיות זהיר, כי אין לי התוכנית במלואה – הוא שיקב קטן יוכל להבנות בכרם, בשטח תכסיתי כולל של 350 מ"ר, ולייצר עד עשרות אלפי בקבוקים בשנה. לא ימדדו את הכמות, למרות ש'רצוי בהחלט יהיה שאף אחד לא ישתולל', כמו שהגדיר זאת הדובר. יהיו מגבלות תכנוניות שונות, אבל ככלל, אם מותר מחסן או בית אריזה, יותר גם יקב.
'תכסית של 350 מ"ר' אומרת לא שטח נטו בגודל כזה, אלא מבנה שיתפוס לא יותר משטח זה, אם מסתכלים עליו ממעוף הציפור. היקב יוכל להיות בן שלוש קומות, כולל מרתף, כל עוד לא יתפוס שטח גדול מזה, כשיסתכלו עליו מלמעלה. המשרד הגיש אפילו הצעות לא מחייבות באשר לאופן שבו יקב כזה יכול להיות מתוכנן. חשוב לדעת שזאת עמדת משרד החקלאות בלבד- אישורי משרדים אחרים ייקח זמן לקבל, והתהליך עוד ארוך.
הדברים נכונים וטובים בעיקר ליקבים חדשים, שכן אני לא מכיר יקבים ותיקים שבנויים כך. מה שעוד יותר חשוב להבין הוא, שבגלל שמדובר ברפורמה שקשורה באדמות מדינה, מדובר רק ביקבים שיבנו במסגרות של מושבים, ולא על אדמה פרטית או אדמה של מושבות. בכך טמונה בעייתיות רבה – והיא לא מטופלת. בעלי האדמות האלה 'תקועים' לכאורה בלי אפשרות להתחבר לחזון של משרד החקלאות, ויוצאים קרחים מכאן ומכאן.
אבל גרוע מזה. צריך להבין עד כמה העיוות הזה גדול, וכמה הוא מסוכן, בעיקר לחקלאים שבין אלה מבעלי היקבים, או לחקלאים שרוצים להקים יקב.
בשנים האחרונות, יותר ויותר יקבים גדולים ובינוניים מגיעים למסקנה שהם צריכים כרמים משלהם ונוטעים כרמים כאלה. היות ומדובר בעיקר ביקבים הגדולים, המסקנה היא שמהר מאוד ייעלם הצורך בכורמים המשפחתיים, הקטנים. היקבים הולכים ונוטעים כרמים בשטחים ששייכים למושבים, וחותמים על חוזים שמשאירים אצלם את השליטה בגידול. חוזים ארוכי טווח, שמוציאים, למעשה, את הכורם מהמשוואה. תיאורטית, הוא יכול להתיישב ולהשען אחורה, ולתת למישהו אחר לעבד את הקרקע, לפי הוראות היקב.
בצורה כזאת, לבעלי המושבים יש כיסוי חוקי בפני המדינה ומוסדותיה, והיקבים יכולים לשלוט בכל מה שקורה בכרמים, כאילו היו שלהם ממש, במחיר שהוא לרוב "כלכלי" להם יותר. היות וליקבים אלה יש עכשיו אלטרנטיבה, הם יכולים להוריד את המחירים לכורמים הפרטיים שהם עובדים איתם והתוצאה היא שיותר ויותר כורמים עוזבים את הענף. לא עוקרים כרמים, אבל גם לא נוטעים כרמים חדשים או משקיעים בפיתוח הקיימים.
התופעה הזאת לא 'שמורה' לענף היין, בהכרח. רואים את זה בזיתים, ורואים את זה במטעים ורואים את זה באבוקדו. גופי הכח במקומות האלה יכולים להיות בתי אריזה והם יכולים להיות בתי בד, לצורך העניין. הנקודה היא, שגופים גדולים משלמים פחות ופחות והחקלאות הפרטית, המשפחתית – בסכנה.
אז מה עושים?
במדינות אירופה, כמו ספרד או צרפת, כאשר משפחות כורמים הרגישו שהן לא מקבלות תמורה הולמת עבור הענבים שלהן, הן הפסיקו למכור את הפרי לקואופרטיב או ליקב התעשייתי, ופנו להקים יקב בוטיק משלהן. כך נוצרו יקבים כמו קפסאנס בספרד, או בתים כמו זה של ז'ורז' דובף בצרפת, ורבים אחרים.
ובארץ? כן, זה קורה וזה אפשרי: תשבי היה אולי הראשון שעשה את זה, כשהפסיק לחלוטין למכור את הענבים שלו לאגודת הכורמים, ופנה להקים יקב משלו. תשבי הוא דוגמא אחת, אבל לא תמיד מדובר בנתק מוחלט, והכורם ממשיך למכור חלק מהענבים לקואופרטיב. בכל מקרה, הרעיון הכללי הוא שעם הקמת יקב בוטיק, אפשר למכור חלק מהענבים בצורת ענבים, ולכסות עלויות גידול, לפחות, וענבים אחרים אפשר למכור בצורת יין – ולהרוויח.
הרבה מהכורמים האלה לא יכולים להקים יקב (חוקי או שלא) באזור המגורים שלהם – הם לא מושבניקים עם נחלות צמודות לבית. אחרים, יצרני יין בעלי אדמות פרטיות עליהן הם מגדלים את הענבים שלהם, לא יכולים להקים את היקב בכרמים: במצב הנוכחי מחייבים אותם לצאת לאזורי תעשייה, וההוצאות שלהם בהקמה, בשכירות ובקיום היקב – בלתי סבירות. מי שבונה יקב בנחלה שלו, בשטחו, במושב או בקיבוץ, עושה זאת על דעת עצמו – העסק לא יכול לקבל אישורים. מי שמוכן ללכת לאזור תעשייה, אזי מיקום היקב הקטן מחוץ לאזור היין עצמו מוריד את האטרקטיביות שלו כיעד תיירותי: כל הקסם של יקב בוטיק הוא בכך שהוא שוכן באזור היין ובכרמים שלו. כך התרגלו לראות התיירים בעולם, בין אם זה בבורגון, ובין אם זה בטוסקנה, ריוחה או וולינגטון, דרום אפריקה.
אז אולי לא תעשייה, אלא תיירות?
בארץ, הוכרו אזורים שונים כאזורי 'תיירות יין', ויקבים כמבנים תיירותיים. זה מחזיר אותנו לרפורמה של משרד החקלאות, שמציע להכיר ביקב בוטיק כמבנה חקלאי עם תפקוד תיירותי, ולאפשר למקם אותו בכרמים.
משרד החקלאות אומר ש"יש לראות במבנה המשמש לעיבוד ענבי היין, כחלק "הדרוש במישרין לייצור החקלאי", כמשמעו בתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה." יתרה מזאת, מתוך אותה הבנה הוא אומר ש"בכל מקום בו נקבע בתכנית כי מותרת או תותר הקמה של מבנים לשירות וטיפול בתוצרת חקלאית, ללא החרגה מיוחדת, תותר גם הקמת יקב משפחתי."
אז זה טוב, או רע?
אליה וקוץ בה. הרפורמה, כפי שהציג אותה היועץ למשרד החקלאות, מיועדת רק למשקים על אדמות מדינה – מושבים וקיבוצים, ולא למי שמחזיק באדמות פרטיות. מדובר בבעלי 'נחלה', ולא באותם 10% מחקלאי ישראל, שיושבים על אדמות פרטיות. זה כבר לא טוב. למה מייצרים רפורמה שמשאירה סקטור שלם בחוץ?
ויותר מזה: אם כבר הולכים לרפורמה, למה מפלים דווקא את מי שהאדמות שלהם? אדמות פרטיות, בטאבו? ההיגיון אומר שאלה הם הראשונים שהיו צריכים להתיר להם להשתמש באדמה שלהם כרצונם.
ואולי האפליה הזאת דווקא כן טובה: נניח שיגיע סוף-סוף היום המיוחל, שבו יסכימו ביניהם שרי החקלאות והתמ"ס וגם מינהל מקרקעי ישראל יקבל את הנוסחא שמציעים אנשי החקלאות. הסכמה כזאת תשאיר פתח בפני החקלאים הפרטיים לפנות לבית המשפט העליון ולהתלונן בפניו על אפליה ועל חוסר שוויון בהזדמנויות. במצב כזה דווקא יגדל הסיכוי שלהם לקבל צו שיפעיל את הרפורמה גם עליהם. אבל זה לעוד דור או שניים. או כך זה נראה.
סיכום:
- ענף כרם היין בבעיה: הכורמים הפרטיים הם עולם הולך ונעלם. פתרון אפשרי: יקב משפחתי.
- בעיה: נכון להיום, יקבי בוטיק במשקים או בכרמים הם רובם ככולם בלתי חוקיים.
- יקב בכרם – רצוי, וכבר ברור גם לחלק ממשרדי הממשלה שגם אפשרי.
- מבנה תעשייה חקלאית או מבנה תיירותי, זאת כבר שאלה שאותה צריך לפתור.
- מתי? אף אחד לא יודע.