עדיין מוקדם אולי לדבר על 'רוסאן ישראלי', אבל הזן, שמקורו בחבל הרון והיום הוא ידוע אולי יותר כאחד מזני שאטונף, כבר נמצא כאן בכמה יינות מקומיים. האם אפשר לדבר על מכנה משותף כלשהו?אי שם בשנות השמונים, עשה אביר חבל הרון בארצות הברית, רנדל גראהם, מעשה:
אחרי שהחליט שלרעיון המקורי שלו, לגדל יינות בורגון בקליפורניה, אין שום סיכוי ותוחלת, הוא החליט ללכת על יינות מזני הרון. היות והמבחר של זנים אלה היה די דל כנראה בקליפורניה של אז, הוא הבריח מצרפת כמה מקלות גפן במזוודה ועשה את מה שאסור לעשות: נטע כרם לא מבוקר, בלי קרנטינה מתאימה ואישורים הגנת הצומח.
הזן שממנו הוא ניסה להבריח היה רוסאן, שהוא נושא הכתבה הפעם. הסיפור של גראהם עם הרוסאן נגמר קצת "אחרת", ואפשר לומר אפילו שהוא בא על עונשו בדרך מקורית, אבל לזה נגיע בסוף הכתבה.
רוסאן – קווים לדמותו
מקורו של הזן הוא ככל הנראה בצפון הרון, מקום בו הוא מקבל צבע מעט חלוד או אדמדם, למרות שהוא זן לבן. הגוון הזה העניק לו את שמו – roux היא המילה הצרפתית לתיאור הגוון החומחום הזה.
חום או לבן, בצפון הרון הוא נטוע בעיקר עם מרסאן ובגלל שהוא קצת קפריזי, לא ממש עמיד נגד קמחון ועוד כל מיני צרות, הפופולריות שלו באזור הזה כבר לא גבוהה כמו שהייתה. כיום הוא נטוע יותר בהצלחה כנראה בדרום צרפת, בעיקר בשאטונף דו פאפ וגם באזורים אחרים, קרובים יותר לים התיכון. דברו עם בוקסטל, למשל.
פרופיל הארומות והטעמים
יש מי שמתאר את הזן כסוג של מרק פירות: תלוי איפה אתם מגדלים אותו, אבל יינות שיש בהם רוסאן יהיו יותר פרחוניים-הדריים מצד אחד, ושופעים פירות קיץ וטרופי. הארומות הפירותיות יותר אופייניות לאקלים חם, והקלות – לאקלים קר יותר. מה שמעניין הוא, שבשום מקום לא מדברים על ארומות או טעמים מינרליים כחלק מפרופיל הזן, משהו שמצאתי בעימה שלפנינו כמעט בכל היינות, ורק שנתיים מהבציר.
מה בישראל?
בארץ אין עדיין הרבה יקבים שמשתמשים בזן, אפילו בבלנדים. חיפוש אחרי יין זני העלה רק ארבעה או חמישה שמות:
- תבור – שהיה הראשון להוציא יין מהזן הזה
- בנימינה – שמערבבים אותו עם מעט ויונייה ומרסאן (אני לא בטוח אם זני או לא, לפי תקן), אבל היין נקרא "רוסאן"
- נטופה – תחת השם "תל קאסר", עובר 10 חודשים בעץ
- לוריא – רוסאן גלילי במכלי נירוסטה בלבד
- יפתחאל – שלצערי לא נראה שנמכר מחוץ ליקב
איתי להט משתמש ברוסאן באחוזים גבוהים יחסית ומשתנים ב'להט לבן'. באחוזים נמוכים ממנו יש רוסאן גם במסע ישראלי של ויתקין. מעבר לזה יש כמובן הרוסאן מרסאן של רקנאטי, גשם לבן של שאטו גולן (מצוין) ואני מניח שפספסתי כמה.
טעימה – ארבעה יינות זניים או כמעט זניים
תל קסאר לבן 2016 (יח"צ נטופה)תבור אדמה רוסאן 2017
היין הקל בין ארבעת היינות שטעמתי לצורך הכתבה. הוא בעל אף נעים, על הצד הפירותי-פרחוני עם טיפה מינרליות. מאוד נעים, מאוד שתי, אבל מסתיים במרירות קלה ומאבד מהארומות שלו די מהר. לשתות קר ועכשיו. (87)
לוריא רוסאן 2016
לפי מה שכתוב באתר היקב, היין לא עבר תסיסה או התבגרות בחביות בכלל, אלא רק בנירוסטה. האף מינרלי מאוד, ירקרק ומעט מתקתק וטרופי בסאב-טקסט שלו; משהו שצריך לחפש. הפה חלק, בעל חומציות בינונית וסיומת יחסית קצרה. (88)
נטופה תל קאסר לבן 2016
זה יין שראה עץ – 10 חודשים – והוא בעל הגוון הצהבהב-כתום ביותר מכל היינות (גם ללוריא צבע עמוק יחסית). הוא מאוד מינרלי, ואפילו מזכיר נעל גומי, ויש בו משהו מתקתק, כמעט מוסקטי. הפה קצת עצי אבל חלק. מה שחסר היה לי קצת עובי במיד פאלט, אבל הסיומת מעניית מאוד. ניקדתי אותו גבוה במיוחד בגלל האף. (91)
להט לבן 2016
היין מכיל 63% רוסאן, 27% ויונייה ו- 10% סוביניון בלאן ומזכיר מאוד ויונייה באף הראשון. היין בעל ארומות פרחוניות וטרופיות, פה חלק ונעים ומאוד לשתיה. הכול מאוד מאופק, הרמוני ונקי, עם סיומת מעט מתובלת. הוא סוגר מעגל עם התבור, כיון שלשניים יש בעיני פרופיל ארומות משותף יותר. (90)
מסקנות על רוסאן בישראל?
לא ממש יכולות להיות לי כרגע. ממה שאני זוכר את הבנימינה, גם הוא הזכיר את הוויונייה שהיה ביין, והיה מעט בשל, אבל היה לו גם גוון ירקרק מעט, מעניין; קראתי לו "כשותי". את היין ההוא, את התבור וגם את הלהט אני חושב שצריך לשתות יחסית קרים.
מה שמצאתי עוד – כמעט בכל היינות – הוא צד מינרלי, שלא מדברים עליו בחו"ל. אני לא מכיר מספיק יינות מצרפת או ארה"ב, בהקשר הזה, אבל זה נשמע די ייחודי; יכול להיות שזה גם בגלל התבגרות מהירה יותר של היין הישראלי. בכל מקרה, יהיה מעניין לטעום את היניות האלה על ציר הזמן ולראות מה קורה איתם בעוד כמה שנים.
אה, ומה עלה בגורלו של ידידנו רנדל גראהם והרוסאן שלו?
משהו כמו 15 שנים אחרי שנטע את הכרם שלו ואפילו מכר שתילים לאחרים, התגלה שהרוסאן של גראהם היה למעשה ויונייה.
צחוק הגורל? אולי.