שלושה יינות רוזה ישראלים לכל טעם
יינות רוזה עדיין לא תפסו את המקום הראוי להם בארץ, והם נראים כמו עניין נישתי לחלוטין, שיש לו ימי מכירה קצרים מאוד. כמו שאני לא רואה את הישראלים שותים בהכרח יין לבן בגלל שקיץ, אני לא רואה אותם מתנפלים על יינות הרוזה, רק בגלל שחם בחוץ. ולמרות זאת, יכול היה להיות מעניין לראות מי כן שותה רוזה – מחוץ לרוקח, שישקו ולסרבסריה – ולהשוות אותו למי ששותה יין לבן. ההרגשה שלי היא שמי ששותה היום רוזה, הוא מי ששתה יין לבן לפני שנתיים שלוש.
יש תקווה, בקיצור, אבל האם יש יין?
הטעימה הבאה רחוקה מלהיות טעימה שיטתית של יינות רוזה ישראלים. יש לא מעט יצרני יין נוספים שעושים יינות ורודים, כמו דלתון – עם הגישה החצי יבשה, פלם – עם יין די טכני ובעל חמיצות גבוהה, טפרברג – עם יין קליל מאוד (גם במחיר) וחביב לתפארת, עגור – נעים אבל טיפה חסר, לוריא, נטופה ואחרים. הבאתי פה שלוש דוגמאות, כל אחת מייצגת ז'אנר אחר של היינות הישראלים הוורודים.
ברבדו רוזה עשוי 100% קברנה פרנק. מהיינות היותר מתוקים בז'אנר. לשמחתי, צמד השותפים ביקב לא הלכו על גוני הקברנה פרנק והיין לא 'זני' במופגן, כאשר מאוד יכול להיות שהם צמצמו ככל האפשר את הישיבה על הזגים, כדי לא לתת לארומות האלה להתפתח. מצד שני – אולי בגלל זה חסר ליין גוף. בסה"כ זה רוזה נעים, אם גם קצת מתקתק, שקצת יותר חמיצות לא הייתה פוגמת בו (90 ש"ח).
רקאנטי רוזה ענבי ברברה ומרלומכרם מנרה שבגליל העליון. הייתי אומר שהוא שני במדד המתיקות, כשרובה מתבטאת בארומות של תותים. הברברה מעניקה את החמיצות ליין הזה, שהוא כמו תמיד יציב וידידותי לצרכן – גם במחיר (70 ש"ח). הבחירה שלי, בוודאי בזכות המחיר.
קסטל רוזה 2013 מרלו, מלבק וקברנה פרנק. שוב קברנה פרנק, אבל פה הוא מעודד בזנים שיכולים לתת לו את הגוף שחסר. מינרליות טובה ופרחוניות, חדות-הדרים ומנגד לה לא מעט פירותיות. גם אם המחיר אינו 'ורוד' לצריכה ביתית קלילה (110 ש"ח), הרי שזו ללא ספק ה-מתנה למתארחים בשבועות.