זה נשמע מאוד קלאסי, העניין הזה "רביעיית הרי יהודה". רביעיית מיתרים או כלים אחרים, שעומדת לנגן מוסיקה יחד, כאשר כל נגן הוא מוסיקאי בפני עצמו. ארבעה יקבים תחרותיים שינגנו יחד. האם הקונספט הזה עובד או יכול לעבוד גם בעולם היין?
ארבעה יקבים – צרעה, ספרה, קסטל ופלם – חברו ויצרו את ה- Judean Hills Quartet: ארבעה יקבים יצרו מסגרת משלהם, לא לשיווק ישיר של היינות שלהם, אלא ליצירת תדמית ו"מכירת" הרי יהודה, כמנוף לעשות שיווק של כל יקב בנפרד, בסופו של דבר.
מעין Star Alliance של ישראל, לו הייתה חברת תעופה.
The Judean Hills Quartet (לוגו; אתר המיזם)מכירת "הרי יהודה" כארץ יין, אולי במקום למכור את ישראל, או יין ישראלי?
קשה למכור את ישראל בחו"ל. כולנו יודעים את זה: יינות כשרים, יינות מהשטחים, יינות ישראליים, BDS – you name it . למכור ישראל זה לא קל.
הרעיון של למכור את הרי יהודה, ולדלג באופן אלגנטי מעל המשוכה הזו הוא נפלא; הקץ לשאלות "כשר או לא כשר", או "שטחים או לא שטחים". מה זה משנה, אם היין מגיע ממקור אחר לגמרי?
ציני? אני? אולי קצת, אבל לא ממש בצדק. אף אחד לא מסתיר את העובדה שמדובר ביין ישראלי. המילה Israel או Israeli מופיעה 15 פעמים באתר האינטרנט של הרביעייה מהרי יהודה. ירושלים מופיעה ארבע פעמים באתר. אילנה בן זקן נשבעה לי שיש הרבה ציונות מאחורי המיזם הזה ואני מאמין לה. מבחינתי, אם הסומליירי המפונפנים של לונדון לא ירצו לשתות יין ישראלי, ויקבלו אותו דרך החלון – זה בסדר לחלוטין.
הפעילות, אותה הציגו בני היקבים – כולם יקבים משפחתיים, במידה רבה, גם אם לא כך ממש בפועל – עומדת לפנות לחו"ל: מיתוג יפהפה (דוד חליווה – מדבר, קפה סנטרל), מאוד נקי ונעים לעין ומאוד חו"ל, עם סיפור של ארבעה יקבים שמגיעים כולם מאזור אחד ומספרים על האזור הזה.
כך הטקסטים באתר, בחומרים המודפסים ובמה שהם משדרים: הרעיון הכללי הוא ללמד את מובילי הדעה בחו"ל על אודות אזור יהודה כמנוף למכירה של יינות היקבים האלה בהמשך.
קו יינני ברור?
לא, אין לנו, הם אומרים.
אז מה יש?
סיפור. סיפור היסטורי, מקומי ואישי.
fair enough.
מדוע רק ארבעה יקבים?
"קשה," הם אומרים, "להזיז משהו עם יותר מזה. לכל אחד יש דעה. ארבעתנו מדברים בשפה אחת, יש ביננו הסכמה ואנחנו מבינים זה את זה מצוין."
אני מבין את הנקודה הזו: בסך הכל, בשנים האחרונות, כל מיזם שניסה לאגד בין יקבים עלה על שרטון ולא הצליח. מלחמות אגו, קרבות מסחריים וסתם צרות עין או מגבלות תקציביות. זה נכון, ומוכר, ואני מדבר מניסיון.
מה בכל זאת חסר לי?
הייתי שמח לראות חמישיה, לפחות, במקום רביעיה.
צליל יותר עשיר, אתם יודעים, עם משהו קצת 'אחר'. אני מניח שלחמישיות קאמריות קשה יותר להלחין מאשר לרביעיות, בגלל שצריך למצוא תפקיד לכולם ובגלל שצריך עוד משהו אקסטרא. מצד הנגנים, הם נוטים להתארגן ברביעיות, ואז לצרף חבר ad hoc, כאשר צריך לנגן חמישיה מעניינת במיוחד.
בסך הכל יש כאן ארבעה יקבים מצוינים, שמנגנים מאוד יפה אבל ששלושה מהם עושים די אותו דבר – בגדול: קברנה, שרדונה, דברים כאלה – ואחד שיש לו בהחלט טון חריג עם ריזלינגים ויינות לבנים שונים. זה אחלה. היה גם ניסיון לצרף חבר נוסף להרכב, אבל הוא לא רצה, "כי הוא לא רוצה להיות שייך לשום הרכב", ורצה להשאר סוליסט.
שיהיה לו לבריאות, אבל זה לא באמת משנה, כי הוא לא באמת מנגן בטון אחר. זה היה יכול להיות עוד שרדונה, נגיד ככה. מבחינתי? מזל שהחליט להמשיך כסולן.
חסר לי טון חריג יותר. האם יצטרפו נגנים נוספים ויורחב ההרכב?
"כן." אומרים חברי הרביעיה – אנחנו לוקחים את הדברים למרחק ופונים לעתיד, ולעתיד פרושו גם הרחבת היריעה: "כרגע מדובר ביקבים שמיצאים, שיש להם היקף ייצור מתאים ויכולים גם להקצות משאבים ל- road show שלוש או ארבע פעמים בשנה." הם לוקחים בתור מודל את חבורת פנובילה האוסטרית, שגם היא גדלה במהלך השנים.
שוקי יעד?
בריטניה, ניו יורק ויפן. כל שוק עם הייחוד והפן שלו. אני רק מקווה שישראל לא תתאכזב מהשוק היפני, בסופו של דבר, שוק שמחפש מותגים ומוצרים שעטופים אחד-אחד, או מוצרים זולים מאוד.
מה יהיה עם יינות שלא מגיעים כל כולם מהאזור?
הם לא יוצגו בפרזנטציות. הכלל, אומרים פלם ושות', הוא 85% ענבים מהאזור. פלם, אגב – היקב ש'נאשם' בזה שהרבה מהפרי שלו מקורו מחוץ לאזור, הוא כבר יותר מ- 50% הרי יהודה; 140 מתוך 249 דונם, וזה במגמת עליה.
סיכום?
מדובר ברביעייה של ארבעה נגנים מצוינים, שכל אחד מהם מביא משהו אחר – אם גם לא שונה מאוד, לעיתים – להרכב. הרעיון של מכירת Judean Hills כדרך לנסות ולהתנתק מהשבלונה של השוק היהודי, הכשר, שמחפש יינות ישראליים רק בגלל שהם מכאן או שהם כשרים, גם הוא מבורך.
הרעיון הזה מבורך עוד יותר, כיון שהוא מעמיד במערומיו את כל הדבר הזה שנקרא מכון היצוא, שלו היה עושה את תפקידו, היה יכול לחשוב לכאורה על פתרונות יותר מקוריים לקידום היין הישראלי, מאשר להביא לביקור בארץ את דרג ד' של חו"ל.
הרעיון של בן זקן, פיק, פלם ורב הון מוכיח שכמו הפעילות של היקבים התאומים וכמו הרעיון המקורי של אדם מונטיפיורי וה- hand crafted wines, רק מיזמים פרטיים יכולים לחולל שינוי או לפחות קצת תנועה. הוא מעמיד שוב את היקבים הגדולים באור לא מחמיא במיוחד. באור הזה לא נראה שהם מעוניינים לעשות משהו מקורי, חדשני או שונה כדי להביא ל'דיבור', אלא עסוקים בלגדר עוד איזו חתיכת כרם באיזה חור נידח בארץ, או לתת שם מפוצץ לסדרה כזו או אחרת של יין בינוני למדי.
צילומים: דן פרץ (מאתר המיזם)