ביקור ביקב קסטל הוא לא משהו שיוצא לי לעשות כל יום. פגישה עם אלי בן זקן במסיבת העיתונאים לרגל "חודש היין" במטה יהודה יצרה את ההזדמנות לביקור וטעימה מאוד משכנעת
בשנת 1988 נטעו בני משפחת בן-זקן, מסעדנים ממושב רמת רזיאל, את הכרם הראשון שלהם. ארבע שנים מאוחר יותר הוציא אלי בן-זקן את היין הראשון שלו ובכך הפך רשמית לאחד מיינני הבוטיק הראשונים בישראל. הסגנון, הראיה והחשיבה מאחורי היין היו תמיד ונשארו מושפעים מהראיה והעשייה הצרפתית, ובתחום הזה אין שינוי. ככלל, היקב עשה מעט מאוד שינויים מאז ימיו הראשונים, כשהגדול בינהם הוא תוספת הרוזה, שנעשתה רק בשנים האחרונות.
יש משהו ברצפת הטרה קוטה, בחלונות ואולי בתמונות שעל הקירות, שמעבירים אותך למקום אחר כשאתה מגיע ל'קסטל'. כבר הייתי בהרבה יקבים קטנים וגדולים, ורק בביקור הזה נפל לי האסימון, והבנתי עד כמה חשוב שינוי האווירה הזה ליין עצמו. איכשהו, באופן בלתי מודע, אתה עובר איזה סוויץ'. נרגע אולי קצת ומוציא את הראש למקומות אחרים. אני חושב שהמשפט "מרגיש פה אחרת." היה הדבר הראשון שאמרתי לאלי כשהגעתי, אולי עוד לפני שאמרתי 'שלום'.
למי שלא קורא רישמי טעימה אומר כך: אפשר להמשיך הלאה. היינות – הן אלה שבחבית והן אלה שעל המדף – מעולים. אפשר להתווכח קצת לכאן או קצת לכאן, אבל אין מה לעשות: קסטל עדיין בראש הרשימה ולא הולך לשום מקום. יש יינות יוצאים מהכלל מסביב – והרבה מאוד – אבל המכלול של משפחת בן-זקן שלם, מדויק מאוד וברור. בין אם מדובר בשרדונה 2003 שעיתותיו בידיו או ברוזה שנת 2014, שעוד לא עבר הצללה, אין נפילת מתח ואין סטיות של יותר מ+-5 מעלות.
ואם יש כאלה – אני לא הרגשתי בהן.
חביות
קסטל פטי קסטל 2013
היין פחות או יותר מוכן לבקבוק. באף הראשון ישנה בשרניות מצוינת ובמתקפה מעט ירקרקות, מאוד מאוזנת ונעימה – גוונים של עשבי תיבול. הגוף טוב מאוד ומאוזן והיין בעל סיומת בינונית-ארוכה, עם טיפה מליחות מעניינת. שווה לשים לב שבקסטל, בניגוד אולי ליקבים אחרים, לוקחים את הענבים הטובים ביותר לבלנד המתוכנן ולאופי היין הרצוי, ולא את מה שנשאר מהיין הראשון. הגישה הזו מורגשת ביין הזה בבציר 2012 ובוודאי שגם כאן. עוד שינוי שהיינות עוברים הוא בהרכב החביות: אחרי נסיונות שהחלו לפני כמה שנים, קסטל מוציאים את כל החביות שאינן מתוצרת סגאן מורו מהיקב. "משהו בחביות של סגאן מורו" אומר אלי, "מתאים לאופי של היינות שאנחנו רוצים, וגם לאחר שנים ונסיונות עם חבתנים אחרים לא הצלחנו למצוא את זה במקום אחר. זה לא כל כך הטרואר של האלון (היער ממנו הוא נלקח), כמו הטיפולים שהעץ עובר והשליטה שליצרן יש מהכריתה – אפילו מגידול – ועד החבית."
קסטל גראנד וין 2013
כאן טעמנו דוגמאות ממספר חביות: כאלה שבשימוש מ- 2012 וכאלה שבשימוש מ- 2013. החביות הישנות יותר עושות את שלהן, והיין הרבה יותר פתוח ו'נגיש' מזה שבחביות הצעירות יותר. לא רק זה, אלא שהוא הרבה יותר 'קל' ופלוראלי באף. ה- 13 ממש סגור.
קסטל שרדונה C (חבית)
היקב צמצם את מספר זני השמרים בהם הוא משתמש לעשיית היין הלבן (שלושה, עכשיו). לאחר הבציר האחרון הם גילו שחלק מהתירוש התחיל לתסוס ספונטנית. התוצאה בהחלט מעניינת, ואפשר בהחלט להרגיש בהבדל בין היינות האלה לשמרים האחרים: חלק נותנים אלמנטים של פירות הדר, חלק דברים קצת יותר "פראיים" ועוד.
קסטל שרדונה C 2013
טעימה חוזרת מטעימה של לפני כמה שבועות, בפסטיבל מטה יהודה: מבריק, בעל ניחוחות של עץ קלוי, מעט שמנוני, מעט מינרלי. הסיומת מתובלת ב'קריצה' – ממש בפינה – ומאוד נעימה. שתיתי חם יותר מאשר בטעימה לקראת הפסטיבל (בקישור) ואני לא בטוח שאני לא מעדיף אותו כך.
קסטל שרדונה C 2012
טיפה פירותי/מתקתק יותר מ- 2013 במתקפה והרבה יותר שמנוני. העץ משתלב יפה. החמיצות מעט ירדה – באופן טבעי – והיין טיפה קצר. מי שיחפש, ימצא טעמי מנטה ואשכוליות.
קפיצה (2008 היה קורקי) ל- קסטל שרדונה C 2003
מפתיע מאוד! בהתחשב בכך שזו הייתה שנה חמה, היין חי וחי יפה. אמנם החמיצות כאן נמוכה למדי, אך מה שיש מחזיק יפה את היין. זהו שרדונה מבוגר ומקסים מאוד, שמחזיק היטב בכוס. מאוד עגול, מאוד חלק ומאוד יין לאוכל. ממש לא חייבים לקרר!
יינות אדומים
קסטל גראנד וין 2012
יין מאוד-מאוד יפה. טאנינים וחומצה, 15% אלכוהול – מאוזן לחלוטין (אולי איזה עקצוץ באף). מאוד מורכב ורב שכבתי כבר בשלב הצעיר הזה. אפשר להרגיש שהוא meaty מאוד וקצת פרחוני פרי גדול וטיפה בשל יותר, בהשוואה ל- 2011. בהשוואה לפטי קסטל 2012 – שהוא כשלעצמו לא קוטל קנים – היין הזה קטיפתי ומעודן יותר, ול- PC יש גוף קצת קל יותר.
קסטל גראנד וין 2011
מאוד אלגנטי ומאוד עגול ויחסית סגור ל- 2012. הצבע לא מאוד עמוק יחסית ל- 2012. הוא מתפתח יפה בכוס, אבל שומר עדיין על אופי מאופק יותר. קאסיס, שזיפים. יום אחרי הטעימה – 24 שעות, פתוח – הוא חריף כמעט, עם טאנינים עוצמתיים לכל האורך. בהחלט ל- Long run.
קסטל גראנד וין 2004
מראה גיל טוב. יש פלפל ירוק באף, אבל התחושה הכללית טובה. מתיקות הפרי עדיין מורגשת, מלווה במינרליות, תיבול וטאניות. אפשר לתת לו לפחות עוד שלוש, אולי גם ארבע שנים, ולחכות לטעמים היותר 'אדמתיים' שיצאו. גם אם אתם לא אוהבים יין 'מבוגר', אם יש לכם מהבציר הזה במרתף תנו לו לפחות עוד שנה.