מאסי מוציאים השנה (2017) את הקמפופיורין 2014; יין שחוגג 50 שנים של ייננות שחורגת מתווית יין אחת בלבד
למרות שמאסי הוא יצרן יין די גדול, יש משהו מאוד מקסים בהתנהלות שלו, שלא לדבר על היינות שלו, שהופך אותו לאייקון של כלל עולם היין.
אולי זו האישיות של סנדרו בוסקאיני – "סניור מאזי" – ואולי אלה התוויות המאוד מסוגננות ומושקעות. יכול להיות שזו המעורבות של הבית בכל הנעשה בייננות בוונטו וייתכן מאוד שאלה המחקרים המאוד מושקעים שהם מנהלים. יכול להיות שזה פשוט הכול: אני לא מכיר עוד יצרן יין שפועל בצורה כל כך מקיפה ומשקיע כל כך בנעשה סביבו בשום רמה ובשום מקום בעולם. בכל אופן, בוסקאיני הפך את מאסי לשם נרדף לאמרונה.
לא זה המקום לדבר על המלחמה שניטשת בין 'משפחות האמרונה' לבין היצרנים האחרים במחוז, אלא רק להזכיר שהיא מתנהלת: מצד אחד יש רצון לשמור על איכות, אבל גם על רמת מחירים יחסית גבוהה. מצד שני רצון של אחרים לנצל הילה שנבנתה במהלך עתיר השקעה של כסף וזמן, ולמכור, כמעט בכל מחיר, יין שקשה היום למכור: יין כבד, מתקתק למדי ובעל אחוזי אלכוהול גבוהים.
אז בואו נדבר על הקמפופיורין:
Nino Franceschetti היה היינן של מאזי במשך שנים רבות, ואחראי לא מעט להצלחה של היקב. כמעט עשור לפני שסנדרו בוסקאיני לקח על עצמו את ניהול היקב, זיהה פקנצ'סקטי את בציר 64' כבציר משובח ואיכותי במיוחד. הוא לקח גפת של אמרונה והוסיף אותה לוולפוליצ'לה, וכך יצר את הריפאסו הראשון, ואת מה שיהפוך לאחד המותגים המזוהים ביותר עם מאזי: קמפופיורין.
הקמפופיורין הוא אכן מותג ולא יין בודד. אנחנו מכירים אותו ככזה, אבל מאסי מייצרים היום משפחה שלמה של מוצרים שבהם נעשה שימוש בעיקרון של הוספת מעט ענבים מצומקים לבלנד שמשמש לייצור היין. אותה שיטת 'אפסימנטו' שנהוגה בוונטו מאז ומעולם.
המוצרים שקיימים היום במשפחת הקמפופיורין כוללים שלושה יינות אדומים – הקמפופיורין עצמו, הגרנדרלה – שמבוסס על רפוסקו בלבד והבְּרולו, שמכיל גם אוזלטה וקרוב יותר ליין כפי שיוצר ב- 1964, בחביות קטנות והרבה יותר "נוקשה".
בנוסף על אלה יש יין לבן אחד – המאזי מסיאנקו, יין רוזה ויין מבעבע, חדש יחסית – המוקסֶה.
Masi Moxxé – יין מבעבע יבש, מיוצר בשיטת מרטינוטי (שרמאט) מענבי פינו גריג'יו ו- ורדוצו. חלק מהענבים עוברים צימוק והם אלה שמעניקים ליין את המתקתקות שיש בו. הוא אמנם יבש, אבל מרגישים היטב את האופי המעוגל מעט במתקפה ואת הבשלות. זהו אפריטיף טוב, שמאסי בקבקו בבקבוק נמוך ושמנמן, שמזכיר לי את ה- BDB של רינאר. מאסי קנו ממש לאחרונה יצרן של פרוסקו, כך שהיום הם יכולים לייצר את כל היין 'בבית' ולא לשלוח אותו למילוי בחוץ. המוס בכל מקרה עדין ויפה, הפה רענן יחסית והארומות נעימות.
Masi Masianco 2016 – היין הלבן בחבורה: מאוד נעים, בעל ארומות קלילות ופרותיות ורעננות טובה. הפה יחסית מלא, חלק ועגול, אבל הוא שומר על ה'קיק' המתובל שלו ועל הסגנון הקבוע והמוכר.
Rosa di Masi 2016 – אני עוד זוכר את השקת היין על הגג של מלון עלמה ביום קיץ די חם. זהו רוזה מאוד עגול וחומצי, אבל מאוד לא ארומתי, אלא מהודק וסגור באף. אני לא בטוח שהוא לכל אחד, ונדמה שאנחנו בארץ מחפשים קצת יותר פרחוניות ו"רעשנות" ביינות האלה.
Amarone Costasera 2011 – הפה מאוד יפה, עגול ומאוזן, עם חומציות טובה, חריפות ואופי. האף עתיר פירות יבשים ובעיקר שזיפים מיובשים, קצת מנטה. אולי לא הבציר הכי גדול של היין, אבל עשוי היטב, ללא ספק.
ולחתן הערב:
Masi Campofiorin 2014 – מצוין. השנה לא נחשבה טובה לאמרונה (הרבה גשמי קיץ שאיימו להכניס רקבונות לפרי, לו היה עובר לייבוש) ולכן לקחו את הפרי לקמפופיורין. זה קורה לא מעט ביקבים, כאשר שנים לא נחשבות טובות ליין הגדול: אזי היינות הקטנים יותר מקבלים את הפרי של היין הזה.
היין שלפנינו יבש מאוד, עם חומציות מאוד גבוהה. הפה מצוין, למרות שיש רקע די בעטני של עץ. בשל, עם הרבה תבלינים וסיומת טאנית. לקמפופיורין הזה פוטנציאל התיישנות מצוין: הייתי נותן לו לשכב בשקט עד 2030, מה שהופך אותו ליין אספנות ב- 85 – 90 ש"ח.