או: איך קשורים חלקת כרם קטנה בצידה השני של הגלקסיה, לשני אריות, שני יקבים ומשלוח תמונות דיגיטליות?
קודאק – זאת שהיתה פעם אימפריית סרטי הצילום והמצלמות – הגישה תביעה כנגד יצרניות מכשירי הסלולר HTC ו- Apple. הרקע לתביעה הוא הפרה של כמה וכמה פטנטים שיש לקודאק בתחום הצילום הדיגיטלי, כולל הרבה מאוד בכל מה שקשור בהעברת התמונות ממכשיר הסלולר – שהוא היום מצלמה דיגיטלית לכל דבר כמובן – כקובץ אימייל, או בצורה אחרת. התביעה הזאת, שבעבר היתה נראית לגיטימית לגמרי, מקבלת בימים אלה תדמית קצת, איך לאמר, "אופורטוניסטית".
קודאק היתה מחלוצות הצילום הדיגיטלי, וברשותה לא מעט פטנטים בתחום. למעשה, אפשר לאמר שהיא המציאה את הצילום הדיגיטלי (ויש להניח שעורכי הפטנטים שלה השקיעו לא מעט ברישום פטנטים), אבל לא הצליחה להתעלות מעל למוצרי הפרינט המסורתיים שייצרה – קרי, סרטי צילום – ונעקפה בסיבוב על ידי מתחרות קטנות הרבה יותר. כחברת-ענק, היא פשוט לא הצליחה לעשות את מה שעשתה HP בזמנו (או נוקיה), לנצל את יתרונות הגודל, הכיסים העמוקים והיכולות הטכנולוגיות, ולעשות סוויץ' לתחום אחר.
לא מזמן פורסם שהחברה תגיש ככל הנראה בקשה ל- chapter 11, או מה שנקרא אצלנו "פשיטת רגל". עכשיו באה התביעה הזו, כנגד שניים מהכיסים העמוקים ביותר בתעשיית ההייטק והסלולר, והיא מעוררת שאלות שונות:
האם, בטווח הביניים שעד ההכרזה על פשיטת רגל, קודאק מנסה להציל משהו ממה שיש לה? האם היא הולכת לנבור עכשיו עמוק עמוק במרתפי הפטנטים שלה, ולתבוע את כל מי שזז? זאת אפשרות. קודאק אומרת שאין לה בעיה להסיר את התביעות, אם ישולמו לה התמלוגים הראויים; בצורה כזאת, היא בהחלט יכולה להפוך ל'בית של פטנטים' ולהתפרנס רק מזה: לפטר את מחלקות המכירות והייצור, ולהתרכז רק במכירת זכויות שימוש ופיתוח של פטנטים נוספים.
הסיפור הזה הזכיר לי גם משהו מעולם היין הישראלי, תאמינו או לא.
בנובמבר צדה את עיני הודעה לעיתונות שפורסמה באחד מאתרי האינטרנט:
'יקב יתיר תובע את יקב לביא, בטענה של הפרת סימן המסחר של דמות ראש האריה'.
יפה. כחובב של יינות יתיר (זה לא נאמר בציניות), מיהרתי לבדוק במה העניין, ולראות האם כצעקתה. ואכן, התביעה של יתיר באה על רקע הדמיון, לדברי התובעים, בין הלוגו של 'יתיר' (שהוא סימן רשום), והלוגו של 'לביא', שמופיע על תוויות ובקבוקי יקב לביא.
להבנתי התביעה עדיין תקפה ועומדת, אבל אחד מסעיפיה נדחה לפני כחודש על ידי שופטת בית המשפט המחוזי. מה שנדחה הוא הבקשה של יקב יתיר למנוע את המשך הפצתם של הליקרים של יקב לביא ואת הדרישה להחזרתם של מוצרי היקב. כל זאת, כולל מתן פיצוי של 250,000 ש"ח ליקב יתיר, לצרכי אגרה, בלי לפגוע ביכולתו של היקב לדרוש פיצוי גבוה יותר בעתיד, אם יתגלה שיש בכך צורך.
אם להתבטא בעדינות, פסק הדין שלח את התובעים הביתה, עם נימוקים לא רעים בכלל, שמפורטים בפסק הדין: שיהוי בהגשת התביעה, פעילות בשני שוקים נפרדים ומכירת מוצרים שונים לחלוטין, עם ציון ההבנה של השופטת, שסיכויי התביעה להתקבל, בסופו של דבר, אינם גדולים דיים כדי להצדיק צו מניעה והחזרת הסחורה:
"מעבר לשוני במראה בין הסימנים, המדובר בשני סוגי מוצר שונים – יין וליקר, אשר הסיכוי לבלבול ביניהם אינו גדול, מה גם שעל פניו קהלי הלקוחות הצורכים אותם אינם בהכרח זהים זה לזה."
לצד הנזק העלול להגרם, לכאורה, ל'יתיר', שקלה השופטת גם את הנזק העלול להגרם ל'לביא', ומצאה את היחס בין השניים לא מידתי לחלוטין. האחד מסופק למדי, ואילו השני יגרום להריסת העסק ולפגיעה בחופש העיסוק של בעלי 'לביא' ופרנסתם. התביעה נדחתה, ונגד 'יתיר' נפסקו גם 10,000 ש"ח הוצאות משפט.
בקשת צו מניעה על בסיס הפרת זכויות יוצרים וסימן מסחרי הוגשה רק כמה חודשים לפני כן על ידי 'אגודת הכורמים' (יקבי כרמל) כנגד יקב שורק. הרקע שם היה שונה לגמרי, וכלל שימוש בשמו של יקב קאיומי על ידי יקב שורק, בהודעה שהוציא ללקוחות היקב. הודעה על יין חדש, עשוי מענבים מסביבות קאיומי.
בתביעה נגד שורק התקבלה התנצלותו של ניר שחם ויקב שורק על השימוש בשם "קאיומי". ניר שינה את שמו של היין ל'שיראז ספסופה', הוציא אימייל מתקן ובקשת מחילה ומנגד, שופט בית המשפט המחוזי פסק 3,000 ש"ח הוצאות משפט ל'כרמל', אבל לא הוציא אותה נקיה:
"בקביעת הסכום (להוצאות ש.ק.) הבאתי בחשבון את הימנעות התובעת מפניה לנתבעים לפני פתיחת ההליכים המשפטיים, כאשר בנסיבות העניין אפשרו פניה כזו ללא חשש לנזקים בלתי הפיכים."
ובמילים אחרות, אמר השופט, 'יכולתם לשלוח לו אימייל ולא למהר לדרוש 250,000 ש"ח, עד 'גמר חשבון'.
מה הלקח מכל העניין?
אני יכול להבין למה רצה 'כרמל' עם הודעות לעיתונות על כך שתבעה את יקב לביא ואת 'שורק'. לכאורה זאת הפגנת כח, וניצול של המהלך המשפטי למה שנתפס אולי אצלה כסמל לחוזקה. בתקשורת כמו בתקשורת, על הצד השני היה להודיע קבל עם ועדה על הפסיקות שנפסקו, ולקבל את נקודות הזכות, בהתאם.
לעצם העניין, הלקח יכול להיות שאם נכסים שונים עומדים למכירה, מן הרצוי והראוי להעלות את ערכם בכל דרך אפשרית: אולי בדרך של 'הצגת שווי' של פטנטים, אולי בפרשנות של 'אני הכי חזק' ואולי בפרשנות אחרת. מנגד, יכול להיות שהלקח הוא שכשחסרים מזומנים, והמכירות לא מי יודע כמה, כל מקור הכנסה הוא מקור ראוי. אבל צריך לזכור שהלקח יכול להיות גם שיש מי שמגנים בחרוף נפש על ה- intellectual properties שלהם: מותגים ושמות שרכשו מוניטין במשך שנים, מן הראוי שיזכו להגנה. השאלה היא רק למה נעשו הדברים בצורה שבה הם נעשו, ובאווירה הזאת, מי הוא הבא בתור. גם כאן, הכל יכול להיות, ואני משאיר לכם להחליט.