הוא משעשע, הוא מוחה, הוא מר 'צדק חברתי'. זיו טרנר: חבר טוב ש(היה) מכור לקולה, ונשאר מכור לאשתו, חולק איתי כאן חלק מיכולת הכתיבה שלו. את שאר ההגיגים, הדיווחים מהעולם הגדול, התמונות והצחוקים תוכלו לקרוא בבלוג שלו
השנה היא 2004. "איך היא עושה את זה? למה? הוא סתם בן יונה זקן. לכי עם ביג!". אחת בוהה בקול מול הטלויזיה. "עזבי, היא תחזור אליו, בטוח. אין לה מישהו אחר. זה רק הוא", קונטרה מהחברה. "וואו, תראו מה היא לובשת!. אני חייבת לצאת לשופינג".
השלישית או הראשונה. לא זוכר, הג'ט לג השפיע קלות. נשות המשפחה הניו יורקרית שלי אל מול השידור החוזר של סקס אנד דה סיטי. כולן pre ארבעים.
“תגידו, אני מנסה לשאול בפרסומות, אתן יודעות שזו רק תוכנית טלויזיה?”
"זיו, עזוב, אתה כנראה לא מבין שעבורן זה בכלל סדרה דוקומנטרית על החיים שלהן ושל החברות שלהן בניו יורק?!". יורה לעברי הבן-דוד בן גילי, מה חברות? הן מכירות באמת? אני שואל בתמימות אופיינית, כי מה לי ולחיי הסלבריטיז בניו יורק. אולי הן באמת מכירות? בסך הכל בקהילה היהודית הקטנטנה שם הכל יכול להיות.
"הלוואי והיינו חברות. אבל יוצא לנו להחליף היי בפסטיס (Pastis) מדי פעם". אההה, כן, ברור, אני מהנהן בהבנה לעבר אחת מהשלושה. שו האדה פסטיס נשלח לכיוון הבן דוד. "חכה עשר שניות". חיכיתי. "סמנתה אוכלת סלט שאני לא מכירה. מתי אנחנו נפגשות שם ללאנץ מוקדם?". אחת מהשלושה. "אמרתי לך". זה כבר ברור. מסתבר שכל הפרי ארבעים נפגשות די קבע במסעדות של סקס אנד דה סיטי, כי אלו המסעדות שלהן, של הניו יורקריות, האמיתיות, עם הכסף מהאפר ווסט, או איסט אבל אפר.
פסטיס – ניו יורק (צילום מאתר המסעדה)
השנה היא 2011, ספטמבר. אני והאחת בניו יורק לחופשה של שבוע. רק ניו יורק. רק חופשה. דודה שלי, האמא של אחת שכבר פוסט ארבעים, קובעת איתנו לצהריים בפסטיס, באזור המיט מרקט. לא מוכר לי האזור על בוריו, אבל היא יודעת. לא חיברתי את ההזמנה שלה לביקור ההוא משנת 2004. הלכנו ברגל חצי ניו יורק, ואני שולח לה סמס בדרך, להגיד שאנחנו ברגל, ומתעכבים.
שHיא דזנט דו טקסט. קיבלנו נזיפה ניו יורקרית טיפוסית, אבל היא מתה עלי, אז הכל עבר בשלום.
בכניסה לפסטיס קיבלנו את ההסבר הנדרש על החברות של סקס אנד דה סיטי. איפה הן אוכלות, איפה הצילומים היו, וגם הסבר על הבנין הצמוד, שלוש קומות וגג שהפך לבריכה, בו היו צילומי הבריכה של הסיטי. ככה מהזווית הזו, וככה מהזווית ההיא. אושר גדול, ממש מקום עליה לרגל. הבניין עבר שיפוץ חיצוני ונכנסנו לנו בין הפיגומים פנימה. איחרנו את ההזמנה שלנו לאחת, כי עכשיו אחת ורבע. זה עלה לנו בעוד דקה של המתנה, בשולחן אחר לא באזור שהמארחת הזמינה. בפנים הבנתי למה זה מקום עליה לרגל. לא ראיתי מסעדה עמוסה כל כך באנשים מזה זמן רב. רעש והמולה של סועדים, והכל בתוך מבנה מדהים ביופיו שהיה פעם סוג של מפעל בשר. תקרות גבוהות, פסיפסים, קצת קעור, קצת כעור, המון אותנטיות של מסעדה בסגנון שנות העשרים עם תיקונים קלים לעשור הנוכחי. שולחנות עץ, כסאות עץ, והרבה אווירה חמה וייחודית.
רציתי לצלם. זה כמעט עלה לי בגירוש מהמקום. אסור לצלם בפנים, אז צילמתי מבחוץ. הזמנו מנות פתיחה אישיות, מרק בצל עם ציון לשבח ממבקרי אוכל נחשבים ושונים, ושני סלטים, אחד מהם קיסר. המרק באמת ליגה לאומית של מרקי בצל. הגיע גם לחם הבית, ואחרי ציקצוקי התפעלות מהלחם, נאמר לנו כי זה לחם בלת'אזר (Balthazar). כנראה מושג ניו יורקרי ידוע, לא לי, אבל אני מהמר על קשר בין המסעדות האלו, התפריטים והעיצוב של המקום נראים דומים באופן חשוד. לפחות עכשיו אני יודע, ובלת'אזר ראויה לביקור נפרד, ואומרים כי המרק בצל שם טוב מזה שבפסטיס. את הלחם הגדול והכהה שלהם ראינו בעוד כמה מקומות.
לעיקריות לקחנו סנדוויץ' עוף צלוי אחד, סלט ניסואז' גדול, המבורגר ופסטה פנה. ההמבורגר בשבילי. היה משובח לעילא. מופתי ממש. פריך מבחוץ, שמן כנדרש, ממש בעובי המושלם, מדיום בפנים, בצל סגול, עגבנייה בשלה, חסה וגבינה מעל. צ'יפס פריך וחם, מנה משובחת. כולם נהנו מהמנות שלהם, לא הייתה ביקורת רעה או חצי רעה. הכל תקתק כמו שצריך. טעמנו מכל הצלחות. אחרי שעה וחצי, זחלנו החוצה, והלכנו דקותיים לתחילת פסי הרכבת העיליים בצדה המערבי של ניו יורק, שהפכו להיות פארק מחודש וירוק תחת שימור, The High Line.
החשבון לא היה יקר לניו יורק ואפילו לא לישראל. ארבעה אנשים, יצאנו בעלות של 90 מרשרשים אמריקאים כולל טיפ 15% חובה. הדודה שילמה. בהחלט מסוג המקומות לבקר בהם שוב ושוב, אפילו לשבת בחוץ על המדרכה, וליהנות משמש ניו יורקרית.
* התיאור בתחילת הפוסט = תרגום חופשי מאנגלית
פסטיס: השדרה התשיעית, בין רחובות 12 – 13 (ווסט)