פלדשטיין: אחד + אחד; קברנה ושמש

פלדשטיין קברנה סוביניון 2019

לו היה מדובר ביין אחד, הייתי אומר 'דיינו', אבל שניים במכה?

אבי פלדשטיין עושה יינות ארטיזנליים, 'חושבים' מאוד ומכווני מטרה ואמירה, כבר עשרות שנים. האיש, שלא עושה יינות שרדונה מתוך מה שהוא מגדיר כ'סיבות אידיאולוגיות', דואג בכל כמה שנים להציג משהו שמעלה גבוה עוד יותר את רף החשיבה עבור ייננים ויקבים אחרים בישראל.

יקב פלדשטיין מתרכז, כך הוא אומר, במה שהוא מקומי , בעשייה ארטיזנלית מאופקת ותוך שימת דגש על מה שמכונה 'שתייתיות'; אותה אפשרות לקחת בקבוק יין, לפתוח אותו ולסיים אותו באותה 'נשימה', בלי התלבטות או הרגשת עומס ובלי לקום בבוקר עם הרעלת אלכוהול.

בכל מה שקשור במקומיות, הוא טוען שקיימים שלושה סוגי זני ענבים שמתאימים לעשייה כזו: זנים שמקורם במקום – דבוקי, למשל, ממנו הוא מייצר יין ייחודי, שעדיין לא הצליחו להורות לו מתחרים. זני כלאיים – כמו הארגמן, שנוצר אומנם מזנים שאינם אינדמים או ילידי המקום, אבל מכל הקלונים שיצרה ההכלאה המקורית, נבחרו הקלונים המתאימים ביותר למקום עצמו (לישראל). גם מהזן הזה הוא עשה ועושה יינות שקשה למצוא להם מתחרים.

המשפחה השלישית היא משפחת ה'מהגרים': שנים זרים, שיובאו לארץ ונקלטו כאן היטב, ללא עוררין או בעיית מכירה (התאמה לפאלט – לא רק לקרקע) והפכו לבעלי זניות מקומית משלהם, מצוינת, שמסוגלת אף להוות מתחרה בזניות של מקורותיהם. כזה הוא למשל הרוסאן או הקברנה סוביניון. בעניין הזה לא צריך לחשוב רחוק מדי: קחו את הקברנה הדרום אמריקאי – מונטס או דון מלצ'ור או אפילו בלנדים 'בורדולזיים' לכאורה, כמו ה- Futa של Calcu הצ'ליאני (קברנה סוביניון עם קברנה פרנק).

בטעימה שאבי פלדשטיין ערך במאי 2024, הוא הביא כמה יינות: רוסאן 2022 מאופק מאוד ובעל ניחוחות עדינים של אפרסק, רוזה עשוי גרנאש, מבציר 2023 – אדום-תות בטעמיו, סוביניון בלאן (2022) – יבש מאוד אך על גבול הטרופי, מינרלי ונטול טעמי אשכוליות אופייניים למקומות ויינות אחרים, ודבוקי, בציר 2023 – שהייתה בו מהשמנוניות והגוף של יין על משקעיו, אבל גם משהו שעוצר את זה ומציב גבול חומצי וחד.

אבל שני יינות היו 'פלדשטיין' באמת במיטבו:

שמש 2021: היין עשוי כך שיתאים – כיין אדום – לשתייה מקומית-קיצית. השאיפה של פלדשטיין הייתה לעשות יין אדום שדומה בכך ליין לבן, כזה שיש בו אלכוהול נמוך וחומציות רעננה, אך עדיין שומר על אופי ומורכבות. הרעיון של לעשות יין קל שיש בו מורכבות הוא רעיון שעל פניו נראה טריוויאלי, אבל הוא לא קל לביצוע, לחלוטין. אבי לא לבד בחשיבה הזאת, אבל הביצוע הוא מהטובים בז'אנר (כרגע יש עוד אחד שאני יכול לחשוב עליו, בכיוון הזה). יש כאן אשכולות שלמים עבודת אמפורות ובטון ובעיקר בציר מתוזמן היטב בכרמים ייעודיים של ממש. (בלנד של גרנאש, סירה וארגמן)

אותו פלדשטיין, שכאמור לא עובד עם שרדונה מטעמים אידיאולוגיים, מנהל רומן ארוך-שנים עם קברנה סוביניון: הוא עשה 'לא מסונן', ויינות 'גדולים', וכך ואחרת, וזה אף פעם לא מפסיק, ועם כל הזנים שמסביב, הקברנה סוביניון היה ונשאר הזן 'שלו'.

את הפלדשטיין קברנה סוביניון 2019 טעמתי לפני שנתיים, בביקור ביקב בדלתון. לו לא הייתה המלחמה הארורה הזאת, יש להניח שהייתי חוזר על הביקור הזה כבר לפני כמה חודשים. כך או אחרת, אז היה מדובר בדוגמה ממש לפני בקבוק, וזו הייתה דוגמה נפלאה (ביין מורכב מקברנה עם אחוזים בודדים מזנים אחרים). חמש שנים מאוחר יותר, היין הזה מגלה מורכבות שאני לא זוכר שנייה לה ביינות ישראלים. עד כדי כך, שלו הייתם שמים אותו בטעימה עיוורת לצד יינות קברנה סוביניון ממקורותיו, הוא היה עושה מה שאבי מדבר עליו: מתחרה בהם ואף עולה עליהם, וכל זה, תוך שהוא מתאים לכאן ועכשיו.