במשך השנים שבהן כתבתי ב- YNET, כתבתי גם במשך תקופה ארוכה – כמה שנים – על גבינה. אני לא זוכר מוצר – לא 'גבינה', אלא 'מוצר' – מזעזע כמו הדבר הזה. "פטה" של יורו מחלבות אירופה
את הטור "קוראים בגבינה", כתבתי יחד עם רן בוק, שהיה איש מקצוע פורץ דרך בתחום (אנחנו חייבים לו את הגראנה פדנו הכשרה הראשונה, למשל). בין השאר, ארגנו אפילו תחרות ופסטיבל של גבינה, ועוד. אני חושב שטעמתי או ניסיתי מאות מותגים ועשרות סוגים של גבינות בתקופה ההיא, ועד היום. תרמתי אפילו את החלק על גבינות ישראל והאזור ב- World Cheese Book של דורלינג קינדרסלי; אולי הספר הכי מקיף בנושא הזה, שפורסם לקהל הרחב.
ועדיין, אני לא מחזיק מעצמי מומחה לגבינה או בעל ידע חריג בתחום, אבל המוצר הזה, בייבוא של Euro מחלבות אירופה, שובר את כל מה שאפשר לשבור בתחום הגבינה ואפילו מישהו כמוני, עם הבנה מינימלית בגבינה ובכלל באוכל. בעיני – ואני מסתכן אולי בתביעה, אבל זו דעתי האישית – הוא מסמל את כל מה שרע בתחום הזה בישראל.
ראשית, הטעמים: אין. כלומר יש, סינתטיים ולא טובים, עם נגיעה מרירה אפילו, ולא נעימה. אין בגבינה הזו אפילו מליחות קלה כלשהי, שעשויה הייתה באופן פלאי לתת לה אולי טעם כלשהו. זה כמו קרש, רק מתפורר לפירורים קטנים; מי שהכיר פעם 'גבינת קרש' היה בהחלט יכול להזדהות; 17% שומן הוא לא ערך נמוך, שמצדיק יובש כזה. הגבינה עצמה נראית כמעט כמו סוג של 'קומבי וייט'* או 'פטינה'. היא מתפוררת אמנם, אבל לפירורים מאוד לא 'נכונים'. אין בה חורים אופייניים לרוב הגבינה מהסוג הזה או סדקים אופייניים (הסתכלו כאן, למשל, מוצר מקרי לחלוטין, רק PDO) ויש בה גמישות מאוד לא אופיינית.
פטה, במדינות העולם המתוקנות, היא גבינה מוגנת PDO (שיוך אזורי/טרוארי). בישראל אין הגנה על השם הזה, וכל אחד יכול לכתוב "פטה" על מה שהוא רוצה. ברגע שזה המצב, וכל אחד יכול לכתוב את השם או 'בנוסח' או 'בסגנון', רק בגלל שבעלי הבית של השם (היוונים, במקרה שלפנינו) לא חזקים מספיק כדי להילחם במדינה, קורה מה שקרה כאן.
הגבינה הזו עצמה מיוצרת בטורקיה. זו מדינה שבה יש אוכל נפלא וגבינות מעולות; לא הרבה אמנם יחסית למדינות חלב קלאסיות, אבל יש. יש מסורת ויש יכולות. שם, מלבד הטולום לסוגיה, שכמעט כל ישראלי שביקר בטורקיה אכל ממנה, יש גם לפחות סוג אחד של גבינה מלוחה מהסוג שקרוב לפטה, שנקרא בייאז פייניר – לא להתבלבל עם הפאניר ההודית. גבינה דומה יש גם בחלקים אחרים של הבלקן, וחלקנו מכירים את הברינזה, למשל, שהרבה יותר קרובה למוצר הזה מהרבה בחינות. במילים אחרות, מה שאני אומר הוא, שאם רוצים, אפשר להביא גם מטורקיה מוצר טוב, ולא את הדבר הזה.
אין אצלנו בבית כבר גבינה כמו שהייתה פעם. המחיר האסטרונומי של גבינה בישראל – לעיתים קרובות כזה שמשקף 150 – 200 ש"ח ויותר לקילו – הוא רק חלק מהעניין, אבל השתנו גם הרגלי התזונה שלנו, בלי קשר. בלוק של 500 גרם נטו נמכר ב- 23 ש"ח ב'יינות ביתן". ראיתי, והחלטתי לנסות. זה לא יקר, אבל זה בזבוז כסף מחריד.
אני לא יודע אם יבואני הגבינה טעמו אותה לפני שהחליטו להזמין ממנה ולהביא אותה לארץ. אין לי מושג מה עושה הקניין של רשת הסופרים או הקניינית, עם דוגמאות המוצרים שהוא או היא מחליטים להעלות על המדף שלהן; האם הם טועמים אותם בכלל, או שהכול הוא "סחר". אני לא יודע אם ה"פרזנטורית" של יורוצ'יז טעמה מה"פטה" הזו. אם היא חושבת שהיא יכולה לעמוד מאחורי המוצר הזה, שיהיה לה לבריאות. אני הייתי חושב פעמיים. בעיני, למילה Endorsement יש משמעות.
יש הרבה מאוד גבינה טובה בישראל. יש יצרנים מצוינים. המחירים בשמיים, אבל זה מה שקורה כשיש רגולטור שבוי. יש בישראל גם מי שיש להם שם טוב או מוניטין ומה שלא יודעים לא מזיק (אבקת חלב בגבינה, למשל, מותר, אבל למה?), אבל באופן כללי, הרבה מאוד עושים עבודה מצוינת. יש גם יבואנים שעושים עבודה טובה. מתסכל אותי כאשר אני מוצא דבר כזה על מדף בסופר, המקום שבו רוב רובנו קונה את האוכל שלו.
יש טלפון של שרות לקוחות על המוצר. כתוב "טעמת? נהנית? נשמח לדעת."
כנראה שאם לא נהנים, זה לא מענין את היבואן (וילי פוד). אז היות וטעמתי ולא נהניתי, לא טרחתי לדבר עם שרות הלקוחות, והנה, אני מספר לחבריי, במקום.
*קומבי וייט – מוצרי חלב, לא גבינה – שעשויים עם חלבון צמחי. ה'גבינות' האלה נמכרות בישראל בתור 'פטה' בלא מעט סופרים, בעיקר ב"מעדניות", בהן הן נמכרות במשקל.