האנגר 11 שתה אלכוהול (וקצת בירה) לערב אחד בלבד. אם לא הייתם שם – לא נורא. מה שכן, אם נשחק אותה נכון, 2014 תהיה שנה אייקונית.
חלק א' – עיר תחרות הברמנים הבינלאומית.
יש לי המון הערכה ליואב סוכרי ול'זמן אמיתי'. עשרים ושתיים שנים עברו מאז שייסד את בית הספר הגדול בארץ לברמנים, והוא לא עוצר – ממש לא. עכשיו, אחרי שכבש את כל הפסגות המקומיות, הוא רוצה ללכת על העניין הגדול: לארח את תחרות הברמנים הבינלאומית של ה- IBA, איגוד הברמנים העולמי, של 2014.
לצורך העניין, סוכרי הביא לארץ את נשיא ה- association: הולנדי יקר מציאות, עם ז'קט שחור וחולצה סטייל טום (קוקטייל) קרוז, בשם Ron Busman. הוא זה שצריך להחליט אם אפשר ללכת על זה; אם ישראל – ותל אביב, בעיקר – יכולות לסחוב את האירוע המבורמן והמתוקשר ביותר בעולם האלכוהול, אחרי תערוכת הדיוטי פרי בקאן. זה משהו כמו ספ meets אלכס גלעדי, למרות שאני לא ממש בענייני ספורט, כמו שאתם יודעים.
אז ככה, כדי שיהיו קצת מספרים לסבר את האוזן:
ישנן 75 מדינות חברות באיגוד, וכל אחת שולחת פיינליסט מתחרות הברמנים שלה. בנוסף, מגיעה משלחת של ארבעה נציגים של אותה מדינה – נשיא הסניף המקומי, אשתו (אם הוא רוצה, הוא יכול להביא גם את המאהב/ת) ועוד שניים שרוצים לצ'פר אותם. זה – טיסות, מלון והכל – על חשבון האיגוד. בנוסף, אמר לי הבוסמן, מגיעים הרבה חובבים לצד אנשי מקצוע, שהעסק הזה של קוקטיילים מעניין אותם. באים חברים של, וסתם מטורפים לעניין. צפוי להיות כאן שמח, הוא הבטיח.
ועל הרקע הזה נהלנו דיאלוג קצר:
"יש לכם יופי של שמש, זאת עיר תוססת והברמנים הם הכי מקצוענים בעולם." אמר לי רון.
"אם ככה, נשמע בטוח. צפוי שיהיה כאן שמח ב- 2014, לא? מה עוד חסר לכם?" שאלתי אותו.
"האמת שאני צריך לוודא שיהיה לנו בית מלון גדול. כזה שיש לו אולם ל- 500 – 600 איש, וחדרים שיכולים להכיל כל מיני sessions מסביב." הוא פתח והסביר. "תראה, לא מזמן הייתי בוורשה, ושם, מסתבר, יש רק מלון אחד שמתאים, וזה ההילטון. אני," הוא המשיך, "לא רוצה להיות תלוי במקום אחד. המחירים אז גבוהים למדי…"
אז שוב פעם הלך על וורשה, ועכשיו אלה דווקא ההולנדים שמחרבים להם, ולא הרוסים או הגרמנים, ואותנו הפולנים ימשיכו לשנוא, כי זכינו על חשבונם. "יהודים נשארים יהודים." הם בטח יאמרו לעצמם.
"בתי מלון דווקא יש לנו," הרגעתי אותו, "זאת לא הבעיה."
"אתה רואה בעיות?" הוא שאל, מתכופף קרוב יותר אלי. אופס – אני והפה הגדול שלי.
"לא, מה פתאום? רק תזמינו מקום מראש. חתונות וכאלה, אתה יודע…"
"אה," המשיך ההולנדי החביב: "זאת לא בעיה. אנחנו עורכים הכל מחוץ לעונה."
אז אם הכל ילך כשורה, סוכרי יכול לצפות לחגיגת שקשוקים וניעורים איפשהו בנובמבר 2014. המיסים על האלכוהול ירדו, התעריפים יהיו אז מחוץ לעונה, הטיסות יהיו זולות והעיקר – הברמנים והבוסים שלהם לא יהיו מאוד עסוקים. צריך רק לקוות שבתי המלון לא יהיו עסוקים בארוח נציגים מדמשק, למשל, או מרון א-ראס. לא שזאת תהיה בעיה…
חלק ב' – עיר הוודקה
תגידו, נשמות, אין כלום לשתות כאן? כאילו מה, רק וודקה?
יאיר גת, ידידי ועמיתי, שאל את יואב סוכרי, שדיבר על תרבות האלכוהול, "איפה התרבות." יואב ענה ש"כולם יקבלו קופונים, ואף אחד לא ישתכר." זה יופי, אבל כתוב גם שאסור לעשן בהאנגר 11.
"אסור להשתכר" זה לא מה שנקרא "תרבות שתיה". תרבות שתיה זה מגוון ועניין – לא עוד פ'ם וודקה.
תכל'ס? משהו כמו 20 דוכנים, וספרתי שבעה מותגי וודקה, ועוד כמה 'משקאות וודקה'. מה? אין ג'ין? לא מעניין אף אחד? אני לא מבין: טקילה זה כבר לא משהו ששותים, או רום? אין קוקטיילים? "עיירה", אמרתי בכותרת. ההפקה היתה סבבה, ועם כל הנשמה, אבל עם כל הוודקה הזאת מסביב היה נראה שאנחנו בשטעטל…
אני מבין שאנחנו עם של וודקה, ושם הכסף הגדול, אבל זה משעמם. עוד דוכן של וודקה ועוד אחד… לא חבל? כבר שמתם בוכטה של כסף לערב אחד של הפקה. תראו מגוון, תביאו משהו שיצית את הדמיון. שיהיה מעניין.
מי שבלטו על הרקע הזה היו IBBLS, עם דוכן של מונין – תוספי הקוקטיילים – שאמנם לא היה גדול, אבל הציע מבחר מצוין של משקאות מעורבבים ביד אמן: בר שירה (כיום יועץ בארים, ובקרוב גם עם מקום משלו) ו'שגריר' מונין מצרפת ערבבו קוקטיילים לכל דורש ודורשת, ועוררו לא פחות עניין מאשר בחורות הביקיני של BLU. היה שם בר, בר של ממש, ואווירה שמחה, ומעניינת. הדיספליי היה מלא במותגים של דיאג'ו, וקיבלת הרגשת מקצוענות, ולא חובבנות של כמה פליטי בית ספר למשחק שנראו שיכורים ואירים בערך כמו ששוטרים בריטים היו נראים לו היו מתחפשים ללוחמי אצ"ל.
"עיר הברמנים 2011": סיכום? עם כל הארגון המצוין וההשקעה בדוכנים וב'מסביב', חייבים להוסיף מגוון. אחרת, אחרת זה כמו כאב ביצים אחרי ערב מלא צפיות.