משפחת ססלוב מכרה את יתרת חלקה ביקב הנושא את שמה, ורוני ססלוב – ביתו של ברי ססלוב – עוזבת את היקב. אני מנצל את ההזדמנות לסוג של חשבון נפש קטן. מאמר אישי לחלוטין
לפני כמה שבועות – שבועיים או אולי שלושה – שאלתי את איש יחסי הציבור של יקב ססלוב, אם שמעתי נכון, והיקב לא בצר השנה ענבים.
"לא, זה ממש לא נכון." אמר האיש, ומיהר להוסיף "רק צמצמו קצת ובצרו 30 טון." משכתי בכתפי והמשכתי הלאה. מסביב המשכתי לשמוע על יינות שלא נמכרים ועל מחלוקות עם השותפים-משקיעים.
לעסקים ויקבי בוטיק כנראה שקשה מאוד ללכת ביחד. זו המסקנה המתחזקת אחרי שפורסמה הידיעה על כך שמשפחת ססלוב מכרה את יתרת מניותיה ביקב למשקיעים שהשקיעו בו לפני כשנתיים. זה קרה לא מזמן ביקב אחר, שבו היינן נפרד מבעלי ההון שקנו את היקב וקרה הפוך אולי עם 'אמפורה', כאשר אנשי הכסף מכרו את היקב לאנשי הון אחרים, שהחזר על ההון פחות מעניין אותם אולי. התחושה שלי היא שזה יקרה בתוך שנתיים או שלוש עם יקב נוסף שרק נקנה לאחרונה, שגם עליו החזר ההון הוא עניין חשוב מאוד.
אני מנצל את הידיעה שהעלה היום אלון גונן ב- Foodis, כדי לעשות סוג של חשבון נפש אישי עם היקב, ובמיוחד עם ברי ססלוב, שאותו אני אוהב ומעריך מאוד. במיוחד אני רוצה להציף את השאלה עד כמה ראוי או צריך ומה קורה, כשאתה נמצא בקשרים טובים עם מי שאתה מסקר או כותב עליו, מעריך אותו מאוד ויש לך עדיין ביקורת עליו, שמתעוררת ואתה מחליט לפרסם אותה. עד כמה חיוני לפרסם אותה ועד כמה לגיטימי לא לספוג אותה. האם קשרים מקצועיים-ידידותיים שהתפתחו במהלך השנים יכולים להחזיק לנוכח ביקורת, או שלא. ועולם היין הוא ממש לא היחיד שבו מתפתחים קשרי ידידות בין כותבים ומושאי הכתיבה והביקורת.
ברי ססלוב הוא אחד האנשים שידעו להעביר passion ליין, יותר מכל. לשמוע אותו מדבר על יין בכלל היה תענוג גדול. לפעמים זה היה משעשע לשמוע אותו מדבר על היין שלו, אבל תמיד היה תענוג ותמיד למדתי ממנו משהו חדש. מהאספקט הזה אני חב לו רבות:
טעימות יין בתסיסה היו חלוציות. טעימות החבית של ססלוב היו חלוציות. שבבים במוצהר – חלוציות. בכלל, כל הגישה של הקדשת היקב – לא היין – לחינוך קהל הצרכנים ולהקניית ידע הייתה חדשנית בזמנו ויותר מזה היא מאוד unique גם היום. חפשו היטב ולא תמצאו יותר ייננים שפותחים את היקב שלהם בצורה שבה ברי ססלוב פתח את שלו בפני הקהל. היחידים שמתקרבים למה שססלוב עשה הם צרעה, עם סדנאות הטרואר שעורך מדי פעם ערן פיק. יש יקבים גדולים עם מרכזי מבקרים ענקיים ומדוגמים והם לא עושים כלום להקניית ידע ולהנחלת ידע. את הרוב זה פשוט לא מעניין לעשות, כי אין בזה רווח.
לפני כשנה וחצי כתבתי כתבת ביקורת די חריפה על המיתוג החדש (אז) של סדרת אביב. בעיני היא היתה – ונשארה – פספוס רציני של היקב. לתפיסתי, בקבוק יין הוא מוצר שלם, שהנוזל שבתוכו הוא רק חלק ממנו. הצרכן קונה תווית ובקבוק וסיפור ועל הדרך גם יין. לעתים היין הוא עניין שולי לחלוטין, משני לסיפור שאותו קונה הצרכן, כשלתווית ישנו תפקיד מכריע בסיפור הסיפור הזה ובבקבוק היין השלם. מהסיבה הזו אני מרשה לעצמי לבקר לעיתים גם את התוויות ואת התדמית, ובמיוחד כאשר הן מהוות סיפור בפני עצמן.
את הכתבה ההיא פרסמתי בלב לא קל.
ברי התקשר אלי אחרי פרסום הכתבה. "עשה לי רק טובה אחת", הוא אמר "תוריד את המילה 'אבולוציה' מהכתבה." היה לו נימוק לבקשה שלו, ולא ראיתי סיבה לסרב לו. יותר מזה לא דיברנו, ולא החלפנו יותר מ'שלום ומה שלומך' בפעמיים-שלוש שבהן נפגשנו באקראי מאז. את אותם יינות סדרת אביב ויינות אחרים של היקב לא קיבלתי ולא טעמתי מאז ולמעשה, כמו במקרים אחרים בהם ביקורת שלי לא הייתה קלה, היקב לא שלח יותר יינות לביקורת אלא קומוניקטים בלבד (רשימת התפוצה של היחצ"ן, מן הסתם).
אני לא יודע מי הפסיד מהעניין. כנראה שמי שפה ושם קורא את מה שאני כותב. אולי הרחקתי אז לכת עם הביקורת שלי; אולי הייתי צריך להשאיר הכל 'בפנים'. אני לא חושב, ואני חושב שהייתי עושה זאת שנית ודי סביר שהייתי עושה את זה גם ליקב אחר. אני לא מתנצל או מתחרט, אבל הדילמה עדיין שם.
ברי ססלוב הוא מורה-יין מצוין, אפילו גדול. הוא גם יודע לעשות יין שאנשים אוהבים לשתות. אני מקווה שהוא יחזור לעשות יין כמו שהוא אוהב לעשות. בינתיים, התקווה שלי היא שהמורשת שלו תמשיך להתקיים ביקב ססלוב עם מי שלא ייקח את המושכות ויעשה שם את היין. המורשת של ברי ססלוב היא עשייה מתוך לימוד והרבה נתינה והתחלקות בידע בצורה אמיתית, טבעית ושוטפת; לא שוטף+שלושים. האמיתיות של ברי ססלוב התחסרה ביקב ומתחסרת והולכת יותר ויותר בענף כולו.