דוריף, קוראים לזן הזה 'מביני העניין'. פטיט סירה אנחנו קוראים לו מאז ומתמיד, ובעיקר מהימים שבו הוא שימש לחיזוק צבעם של יינות שהצבע לא היה הצד החזק שלהם. זאב דוניה – איש שכבר עשה כמה וכמה יינות עם פטיט סירה – החליט לעשות יין חדש, ובאותה הזדמנות גם כבוד אישי לזן, בטעימה שערך
ונפתח ברשמי טעימה זריזים:
לנון 2010
זינפנדל – 75%, והיתר פטיט סירה ומורבדר. האף עם הרבה פרי – מרוכז מאוד. מעט ירוק. הפה עגול וקטיפתי במתקפה, אבל טאני, וחריף ממש. הסיומת טובה. מדויקת מאוד מבחינת מה שהיין נותן ומשאיר; סוג של סיומת אידיאלית לארוחה, למשל, בלי שהיין משתלט על הדברים.
הזן הוא הכלאה פחות או יותר ספונטנית של פלורסין וסירה שארעה אי שם בשליש השלישי של המאה ה- 19, בצרפת. ארבע שנים אחרי שהופיעה ההכלאה הזו ואופיינה על ידי דוריף, הגיע הזן לארה"ב וניטע שם, בעיקר בזכות עמידותו לקימחון. למעשה, היתרון של הדוריף – או הפטיט סירה – היה צבעו וריכוז הפנולים. כך הוא מצא את מקומו גם בישראל, שבשנות השבעים שלה הייתה עמוסה בעיקר בקריניאן כבד וחיוור.
יאיר מרגלית הוא זה ש'גילה' את האיכויות האמיתיות של הזן עוד כשהיה בקליפורניה. בארץ הוא מאתר כרם מוזנח וישן של הזן ליד גדרה. מהכרם הזה הוא בוצר ועושה יין עוד בתחילת שנות התשעים.
ב- 2002 מתקשר שמואל תמיר לזאב דוניה ומציע לו מרלו. בנסיעה בכרמים של תמיר מגלה דוניה את כרם הפטיט סירה של תמיר – שגם הוא היה כרם בעל וכרם שנזנח. דוניה אולי לוקח את המרלו, אבל גם את הפטיט סירה. בשנים הראשונות הוא מקבל ממנו כמויות קטנות מאוד ומשתמש בו נטו כ'תבלין' ליינות האחרים.
אלול 2008
האף מעט בוגר: פרי אדום ובשרני עם קצת אניס. הפה גם ביין הזה חלק ויפה – מאוד 'שתי'. הסיומת חריפה יותר מה'לנון' אבל היין עצמו נעים יותר. בעל חמיצות מצוינת ויבש מאוד. הרבה פלפל שחור עושה כאן עבודה מצוינת בפה. (קברנה סוביניון – 75%, פטיט סירה, סירה).
בינתיים, משתי החביות שזאב מקבל ב- 2002 מהפטיט סירה, הוא מצליח לעשות חבית אחת של יין זני לחלוטין. כך בעצם נולד ה'מונק': באמריקה עולה מספר היקבים שעושים פטיט סירה נקי מ- 60 ל- 800 במהלך השנים שבין 2000 ל- 2013. היום, היינות מקבלים מחירים שבין 28 ל- 65$ בארה"ב.
מונק – הכרם של יגאל ישראל היה בן 40 במותו. 10 דונם נתן 1500 קילוגרם של ענבים. הוא נעקר ב- 2011 ולכן זאב, שצפה את העניין הזה, עבר לכרם שלו. חלקה של פטיט סירה שאותה נטע ב- 2007 ומניבה מאז 2010. מהפרי הזה מופק היין החדש – ההמינגווי.
מונק 2008 (ענבים של יגאל ישראל)
האף – באופן מפתיע אולי – יחסית סגור. הרבה פחות ארומתי מהקודמים. הפה – קטיפתי, יבש מאוד ובעל חמיצות מאוזנת מאוד – גם הוא יחסית סגור. הוא עגול ובשרני ומזכיר יותר את ה- 2010. הסיומת מפולפלת מעט.
מונק 2009
מבושם ממש ומלא ריחות מתוקים ונעימים. הפה יוצא מהכלל – חמיצות בולטת, אבל עדיין מאוזנת עם מתיקות הפרי. הסיומת לא מאוד טאנית, אלא יבשה, חדה מאוד וחומצית. היין בשלב מעניין: עדיין לא נפתח דיו.
מונק 2010
שוקולד חלב…הפה עסיסי, מזכיר את ה- 2008. מלא פרי עם הרבה בודי ו'אומף'. טאני מאוד, מלא תבלינים ובעל סיומת ארוכה. היין עדיין צעיר.
ולמי שמוטרד מ'עובי' או גוף כבד מדי של הפטיט סירה aka דוריף, אני יכול רק לומר שכל היינות -לא- עשויים בסגנון או ה"אופי" האמריקאי והכבד, אלא מאוד נעימים בדרכם. כן, יש להם גוף ויש להם 'עובי', אבל הוא די אלגנטי. היינות בהחלט יינות שאפשר ליהנות מאוכל לצידם אבל עדיין יכולים ועשויים כדי לעמוד בזכות עצמם.
ועכשיו: הפטיט סירה הופך או חוזר להיות לזן מרכזי בבלנד בסוסון ים.
ב- 2008 יוצא זאב עם 'קהלת': 2/3 דוריף ויתרה סירה וקברנה סוביניון שמתחלקים בינהם שווה בשווה. מעט גואש באף. אותו אוףי מפולפל ובעל חמיצות טובה, אבל בהשוואה ליינות 2008 האחרים שטעמנו – במיוחד נניח בהשוואה לאלול, הוא מרגיש צעיר יותר. מאוד יבש ומדויק. 180 ש"ח לבקבוק – נשארו בודדים.
המינגווי 2011
דוריף – 70%, קברנה סוביניון – 25% וסירה – 5%, כשהדוריף הוא מהכרם החדש של זאב בבר גיורא. ליין ישנן ארומות של גבינה כחולה וקצת דגים מלוחים – משהו שמגיע מהחביות החדשות שזאב אומר שהן סוג של 'ריטלין' לפטיט סירה; פרי "חסר בושה" ועתיר טעמים ופראות. הפה בעל טאנינים עוצמתיים ושוב, אותה חמיצות די גבוהה. עם כל זה שהפרי חלק וקטיפתי, יש בו סוג של אגרסיביות ונוכחות ממש מרתקת. לפני כמה שנים חשבתי שה'מונק' הוא סוג של יין קאלט, אבל פה יש סיכוי לא רע בכלל ליין כזה – שוב. 119 ש"ח. לקנות ולהשכיב – היין עדיין לא מוכן לשתיה.
המינגווי 2012
מאוד שונה מה- 2011. יש פה פרי מתוק ואולי אפילו יותר 'רשמים' מהחבית החדשה. ליין סיומת טובה ובעלת חמיצות חדה. עדיין בחבית.