השנה היא 2105: חיים לייב קויפמן, היינן הבכיר של יקבי להיטון, פתח חפיסה של שמרים מלאכותיים וניער את תוכנה למכל הנוזל האדום. הוא הפעיל את המבחש, בעוד הוא מדמיין לעצמו כיצד מיליארדי הננובוטים הכלואים בפירורי הסיליקון הזערוריים הופכים עכשיו את המיץ הגנרי שייצרו עבורו במפעלי "תירוש", ליין בנוסח קלו-דה-פלופ המפורסם.
איש כבר לא יודע מי או מה היה אותו 'קלו דה פלופ', אך הבוטים האלה – שהונדסו, כך מספרים, על פי שמרים שבודדו בכרמי אותו יקב צרפתי עתיק – ידועים ביכולותיהם המופלאות לייצר טעמים מתקתקים שהזכירו ליודעי ח"ן את טעמיה של עוגת וניל. כאשר הוא התקבל לעבודה ביקב, כמעט 30 שנים לפני כן, נתן לו היינן הזקן שאותו החליף שקיק לבנבן קטן של סוכר וניל: "שמור עליו, חיים," הוא אמר לו "זה טעמו של וניל אמיתי. קניתי אותו במכירה פומבית ב- 2055!"
חיים העריך מאוד את מתנתו של היינן הזקן. הוא ידע כמה הוא סבל בכלא, כאשר שנים קודם לכן גילו שהוא מייצר יין במרתף הבית שלו ומשתמש בשמרים טבעיים ובביסולפיט. כעבריין מורשע, הפנסיה שלו הייתה זערורית. לו היה מוכר את אותו שקיק הסוכר שרכש אז, בוודאי יכול היה לסדר לעצמו פרישה נוחה יותר.
שנים עברו וחלפו, וחיים עדיין לא העז לפתוח את אותו השקיק. הוא וברוצקי, הגוי הקשיש שהיה אמון על סידור הבקבוקים בארגזי הקרטון (מלאכה שהייתה אסורה על עובדים שומרי שבת ומצוות), תכננו לפתוח את השקית ביום ששניהם יצאו לפנסיה, בגיל 90. בינתיים, הם ניהלו לעצמם פרויקט מחתרתי, שברוצקי קרא לו "יין טבעי".
חיים סגר את מכסה המכל וחתם אותו. בעוד פחות מארבע שעות יהיה היין מוכן למילוי וזמנו קצר; יש לו עדיין מה לעשות. הוא ירד מהסולם בעודו סוקר את האולם הגדול. איש מלבדו לא היה כאן בשעה הזו, שעת בוקר מוקדמת כל כך. הוא ניגש לדלת הכניסה ונעל אותה ואז פנה לאחת הפינות. שם, מתחת לבד הולואורטואופטי מאובק, הוא ידע מה מחכה לו.
הוא כיבה את הבד ועכשיו התגלה מכל מתכת לא גדול, ישן חבוט ושרוט. היום הוא וברוצקי אמורים להוציא את דוגמת המכל הראשונה מאז הבציר האחרון, לפני חצי שנה. האם ידידו יגיע בזמן? הוא התפלל שהיה שווה לשלם כל כך הרבה כסף עבור ענבים אמיתיים וקשה היה לו שלא להתאפק ולטעום מהיין עד עכשיו.
באותה שנייה ממש נשמעה הדפיקה המוסכמת על דלת האולם: שלוש נקישות מהירות, הפסקה ועוד שלוש נקישות – איטיות יותר. חיים פתח את הדלת וברוצקי נכנס במהירות לאולם הייצור. הם סגרו ונעלו את הדלת ומיהרו למכל.
"יש לך כוס?" שאל ברוצקי את חיים.
"בוודאי!"
"אז למה אנחנו מחכים?"
השניים מיהרו למכל. חיים הושיט את הכוס לברוצקי, שפתח ברז קטן מעט מעל לתחתית המכל ומזג מהיין.
הכוס התמלאה באיטיות מענה בנוזל עכור, צהבהב-אדמדם. ריחות מילאו את פינת האולם הקטנה. ברוצקי אמר מייד שהם מזכירים לו את ריחות ילדותו ובית הסבתא שלו: "כשהייתי ילד קטן, גרנו במקום שנקרא אוקראינה. סבתא שלי הייתה מכינה כרוב כבוש והריח נדבק לכל…" השניים השתתקו. ברור היה שכל אחד מהם חוזר בדמיונו לאחור, לימים אחרים.
הם טעמו. "אחחח," התמוגג חיים בלחישה "זה יין!" הוא הוציא מכיסו בקבוקון קטן, ויצק לתוכו את שארית הכוס.
השניים ידעו שאין להם זמן. חיים הדליק את הבד ההולואורטואופטי והם יצאו בזריזות מאולם הייצור. "בעוד חצי שנה אנחנו ממלאים, כן?" אמר חיים לברוצקי, שהנהן בשתיקה.
הם לחצו ידיים ונפרדו. ברוצקי יחזור לעבודה וחיים ימהר עכשיו למנהל הבנק, להעניק לו את דוגמת היין. "אם זה לא ישכנע אותו להלוות לנו כסף עבור בקבוקי הזכוכית האמיתית," חשב לעצמו היינן הבכיר, "אני לא יודע מה כן."