איך תרגום לא טוב של מאמר מדעי משנת 1901 השאיר אותנו עם תיאוריה לא נכונה לגבי תפיסת הטעמים על הלשון ומה אומרים מחקרים חדשים דווקא על המח?
הגיע הזמן להוציא את פנינת סדנאות היין הזו מהתוכניה: הלשון לא מחולקת לאזורי טעם. במילים אחרות, חומציות, מליחות, מתיקות, מרירות ואומאמי כולם נטעמים על כל חלקי הלשון.
הסיפור בקצרה הוא שבשנת 1901 כתב חוקר גרמני בשם ד.פ. הניג מאמר שבו הוא ניסה למקם את הטעמים השונים על גבי הלשון. הרציונל שלו לא היה שטעמים מסוימים גורמים משיכה ופיתוי ואז הם אמורים להיות ממוקמים במקומות שונים מאלה שמקורם בעיקר במקורות רעילים או לא בשלים (מריר/חומצי). הרציונל של הניג היה שקיימים מכנזימים שונים לחישת כל טעם והוא חשב, שאם ימצא הבדלים ברגישות לכל טעם על הלשון, הוא יצליח להוכיח את קיומם של החיישנים הספציפיים האלה.
כך או אחרת, הניג ביצע את המחקר שלו ומצא שישנם אזורים על הלשון שרגישים יחסית יותר או פחות לטעמים מסוימים. הוא לא כימת את ההבדלים האלה, ורק ציין שהשוואתית, קיימים הבדלים ברגישות והוכיח את התיאוריה שלו לגבי חיישנים ספציפיים לכל טעם.
בשנת 1942 לקח פסיכולוג בשם אדווין בורינג את המחקר של הניג, וניסה בעצם לפשט אותו עבור חוקרים אחרים. בורינג, אמריקאי, עסק לא מעט במחקר, אבל בסופו של דבר הוא היה יותר הסטוריון, מנהלן ומדריך מחקר, וקשה לומר שהשאיר את חותמו בתחום. בכל אופן, הוא עסק לא מעט בתפיסה וניסה להבין את מקורן של תפיסות מוטעות שונות, כמו אשליית הירח (שלה, אגב, אין עדיין פתרון) ויצירתה של ה- Boring Figure שקשורה גם היא למחקר תפיסה ראייתית.
בנסיון שלו להוציא מהמאמר של הניג משהו שהוא לא כיוון אליו, בורינג טעה וגרם להשרשת הטעות שלו: הוא ככל הנראה לא הבין עד כמה ההבדלים בתפיסת הטעם הם זניחים, ויצר מפה של הלשון שבה, במקום להבין שישנה תערובת של קולטני טעמים בכל אזור, הלשון מחולקת לאזורי טעמים בסגנון של "אפס או אחד": פה זה, שם זה ובתחתית ההוא".
בשנת 1974 פרסמה דוקטורנטית צעירה בשם וירג'יניה קולינגס את התזה שלה, שחלקה התפרסם במגזין מדעי בשם Perception & Psychophysics. במאמר הזה הראתה קולינגס שאם קיימים הבדלים בין אזורי הלשון השונים, ההבדלים האלה זניחים וקטנים מאוד ותלויים לא רק בסוג הטעם הנטעם, אלא גם בחומר שמשמש כדי לדמות או ליצור אותו על הלשון. היא השוותה למשל כינין ואוראה, ששניהם מרירים, והראתה תפיסתיות שונה של שני החומרים האלה בפה.
בדצמבר האחרון (2014) פרסמו שני חוקרים בשם פיני והייאס (Feeny & Hayes) מחקר שמזים שוב את "מפת הלשון" המפורסמת: הם לקחו מספר רב מאוד של נבדקים מאוניברסיטה באזור כפרי של ארה"ב (לבנים, בני 18-45( ומדדו את תחושת הטעם שלהם לחומרים שונים בפה כולו ובאזורים שונים על הלשון ובלוע. במקביל, הם מיפו את כמות פטמיות הטעם בכל חלקי הפה בשיטה צילומית שתוארה לראשונה ב- 2005. השניים מצאו שישנם הבדלים אזוריים בלשון, ברמות ברורות, וזאת למרות שכל הטעמים נטעמו על כל חלקי הלשון. הם מצאו שתפיסת טעמי האומאמי (כמו של מונוסודיום גלוטמט) והמרירות היו גדולים יותר בחלק האחורי של הלשון, אבל שלא היו הבדלים בטעימת מלוח, מתוק או חמוץ. המחקר שלהם מכוון אם כך שוב לתיאוריה שאומרת שבגלל חשיבותם השונה של הטעמים, ישנם חלקים של הלשון שיחושו קודם בטעמים מסוימים, אבל כל חלקי הלשון חשים בכל הטעמים (חישת מרירות בעומק הפה תמנע מכם לבלוע רעל, למשל).
ומה לגבי המח שלנו? האם ישנה "מפת טעמים" במח?
קבוצת חוקרים מקולומביה, בת'סדה וסן דייגו הראתה ב- 2011 שישנם אזורים בתוך אזור תפיסת הטעם שכל אחד מהם רגיש במובהק לטעם אחר. בתוך כל אזור עשויה הייתה להיות רגישות גם לטעמים אחרים, אבל המובהקות של חישת הטעם באזורים שונים במח הייתה גבוהה מאוד.
מקורות:
Boring, E. G. (1942). Sensation and Perception in the History of Experimental Psychology. New York: Appleton-Century-Crofts.
Hänig, D. P. (1901). Zur Psychophysik des Geschmackssinnes. Philosophische Studien 17: 576–623.
Feeney EL, Hayes JE: (2014). Regional differences in suprathreshold intensity for bitter and umami stimuli. Chemosens Percept. 2014 Dec;7(3-4):147-157.
Xiaoke Chen,1 Mariano Gabito,1 Yueqing Peng,1 Nicholas J.P. Ryba,3 and Charles S. Zuker (2011). A Gustotopic Map of Taste Qualities in the Mammalian Brain. Science. 2011 Sep 2; 333(6047): 1262–1266.