שלום בלייר, מנכ"ל יקב רמת הגולן במשך עשור שנים עד שנת 2008, כותב על ז'אק קפסוטו, שהלך לעולמו ב- 19 ביולי 2022
בשנת 2000, באחד מביקורי בארה"ב, לאחר הקמת חברת ההפצה העצמאית של יקבי רמת הגולן, הלכנו לבקר במסעדת האחים קפסוטו בדרום מנהטן. מסעדה אותה הקימו שלושה אחים יהודים, ילידי אלכסנדריה במצרים אשר "התגלגלו" לארה"ב בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת.
יחד עם משפחות יהודיות אמידות רבות אשר קיימו חיי קהילה עשירים ונאלצו לעזוב את מצרים אחרי הקמת מדינת ישראל, חלק ממשפחת קפסוטו הגיע לישראל. הרוב המשיך לצרפת. משם, משפחתו של ז'אק המשיכה לארה"ב, לא לפני שז'אק עצמו נחשף לעולם היין והמטבח הצרפתי.
המסעדה שהקימו הייתה בבעלות האחים אך הניהול והמקצוענות היו של ז'אק. מטבח צרפתי מוקפד ואיכותי. מבחר יינות, בעיקר מצרפת. הקהל היה מגוון מאד של כאלה שידעו להעריך את מה שהוגש שם.
בשלב מסוים ז'אק החל לרכוש גם את יינות "ירדן", בהמשך גם יינות של יקבים ישראלים אחרים ולמזוג אותם בכוסות לסועדים. כאשר נפגשנו לראשונה הוא אמר לי: הגיע הזמן שהאמריקאים יכירו יינות ישראלים טובים ויש כאלה… מכירה בכוסות מאפשרת לחשוף את היינות ללקוחות. הוא כינה עצמו: "שגריר תעשיית היין הישראלית" במסעדות הניו יורקיות.
בביקורי במסעדה של ז'אק, בפינה סמוך לכניסה, ישבה האמא של האחים קפסוטו וצפתה במתרחש… היא זו שאמרה לז'אק: אתה חייב לעשות משהו בישראל. אולי היא הייתה המניע, אולי התחושות הציוניות הנסתרות שלו עצמו, אך הוא התחיל לרקום את החלום: נטיעת כרם ויצירת יין בישראל. הוא האמין שזני דרום צרפת יתאימו לכאן יותר מהמקובלים בתעשיית היין האיכותית בארץ בתחילת שנות האלפיים. שוחחנו רבות, הצעתי לו לטעת את הכרם בצפון הארץ ולמען האמת, לא האמנתי שהוא יעשה זאת…
ז'אק היה כבר כמעט בן שבעים. לא הקים משפחה ואת זמנו ומרצו הקדיש למסעדה שכל כך הצליחה. אך הוא לקח זאת ברצינות. הגיע לארץ, שכר רכב והסתובב באזורים ויקבים רבים ללמוד את התעשייה. הוא הקפיד לעשות זאת עצמאית. לאחר שתיים – שלוש גיחות מעמיקות כאלה בארץ, הוא הכיר את כל היצרנים הטובים והבולטים כאן. הכיר את יינותיהם ובנה לעצמו תוכנית סדורה. במקביל לחיפושי שטחים לנטיעה בארץ, נפגש עם אנשי מקצוע בצרפת כדי לגבש תוכנית נטיעות. ברור היה לו שיינותיו ייוצרו מזנים לא מוכרים או כמעט לא מוכרים בארץ.
אחרי חיפושים ובדיקות, חתם ז'אק על הסכם במושב פקיעין, הביא שתילים מצרפת, וחלק רכש כאן, ונטע כרם על שטח של כ-100 דונם. הוא שכר כורם והחל בודק את האפשרויות להקמת היקב. מהר הבין שלא יוכל לעמוד באתגר הכפול: כרם ויקב וחיפש מקום בו יוכל להכין את יינותיו. בכוונתו היה לייבא חלק מהם לארה"ב ואולי גם לצרפת אך בעיקר למכור בארץ יינות בעלי אופי שונה, חדש לרוב הישראלים.
ז'אק קפסוטו "אכל חצץ" במפגש עם הביורוקרטיה והתרבות הישראלית. הפסיד כסף רב. רבים "עשו עליו סיבוב". זה היה בין קשה לבלתי אפשרי. לא פעם אמרתי לו שאין אפשרות לנהל פרויקט כזה כאשר אתה מתגורר בניו יורק ומגיע פעמיים בשנה לתקופות של מספר שבועות לארץ. ז'אק היה עקשן, דחה הצעות "לעשות עליה" והמשיך באותה מתכונת עבודה מספר שנים. הוא יצר יינות מעניינים, שונים מהידוע והמקובל אצלנו. הוא קרא להם על שם הוריו ואחיו, כולם תחת המותג קפסוטו. מכר בארץ, חלק מהיינות שינע לארה"ב אבל לא זכה להכרה שציפה לה. בשלב מסוים, כאשר הבין את הקושי במכירת היין, מכר חלק מהענבים ליקבים שחיפשו את זני פרובנס ודרום הרון. אבל המשיך, לא נשבר. "רציתי ליצור משהו בישראל, כמו שאמא אמרה לי"…
ז'אק היה מקצוען בתחומי הקולינריה והיין. איש חביב וחם. ציוני ואוהב עמו.
ינוח על משכבו בשלום.
שלום בלייר
צילום אילוסטרציה: אתר jacquescapsouto.com
צילום ז'אק קפסוטו: דף הפייסבוק של היקב (דייויד סילברמן)