ברונו דרמון, היינן לשעבר של יקב לבני, חונך יקב חדש: לה פורה בלאנש. היקב הוקם בשותפות עם מנחם לבני ועם משקיעים וינוהל על ידי יעקב בריס; איש הייטק ושיווק מקוון, לשעבר.
פעם, עד לא מזמן, היה יקב בשם "יקב לבני" שהיה שייך למנחם לבני, שהיה מפקד "המחתרת היהודית". לאחר השחרור מהכלא פנה לבני, תושב קריית ארבע, לעניינים אחרים וייסד בדרום הר חברון יקב שנקרא יקב לבני. בין השאר הוא גידל ומגדל כרמים במקום שנקרא "שדה כלב". בשטח הזה הוא גידל דובדבנים וענבים, כאשר כיום הוא ואחרים נוטעים שם כרמים חדשים, על חשבון דובדבנים שמזדקנים ומתים.
איך כל זה קשור ביקב לה פורה בלאנש?
מי שעשה את היין ביקב לבני (במושב כרמל) הוא ברונו דרמון; יינן שעבד ביקב יתיר. בשנתיים האחרונות הפסיק למעשה לבני את פעילות היקב. דרמון, שבמרוצת השנים גם הפך שותף, החליט לגייס משקיע ולפתח את היקב למשהו "אחר"; גדול יותר, בגישה שונה ושיווקית יותר.
אל דרמון הצטרף יעקב בריס, בן למשפחת עולים מצרפת ובעל ניסיון בתחומי השיווק המקוון. הוא יהיה זה שינהל את היקב החדש, שנקרא "לה פורה בלאנש". לבני נשאר שותף, יחד עם דרמון והמשקיעים הנוספים.
מאיפה מגיע השם "לה פורה בלאנש"?
דרמון אומר שהרעיון הכללי היה לחפש שם שיחבר את האזור שבו נמצאים היקב והכרמים – דרום הר חברון בואכה יתיר – וממנו נלקח יין בתקופת בית המקדש, עם השם 'לבני' ועם בית המקדש. "בית יער הלבנון" היה אחד מהמהבנים הראשיים בבית המקדש, ומכאן ועד "לה פורה בלאנש" – היער הלבן – הדרך קצרה: לבנון, לבן, לבני.
הישארו איתי קצת, כי העניינים מתחברים אחר כך, אבל אם אתם לא ממש מתחברים לנושא בית המקדש וכו', נסו לחשוב על יער יתיר עצמו, מקום שבו יורד לעיתים שלג, ועל יער לבן.
מכירה ישירה ורווח בצידה
היקב מייצר היום כ 15,000 בקבוקים. הכוונה היא להגדיל את הייצור ל- 25,000 (בציר 2018) ומשם והלאה להישאר עם 40,000 בקבוקים בשנה. האם אפשר להתפרנס מנפח עבודה כזה?
לדרמון ובריס יש תוכנית: היות ובריס מגיע מעולם התוכן הדיגיטלי, הכוונה היא לשים דגש רב על מכירות ישירות ללקוחות פרטיים, באמצעות אתר אינטרנט. "אנחנו מתכוונים לעשות גיוס המונים לרעיון הזה," אומר בריס, "ולהשתמש בפלטפורמה של גיוס המונים לא כדי לגייס כסף לפיתוח האתר, אלא כדי למכור למעשה יין."
המחירים המוצהרים לצרכן יהיו סביב 85 – 100 ש"ח ליינות הבסיסיים, ו- 110 – 130 ש"ח ליינות הגבוהים יותר, אמרו לי השותפים בפגישה. "יער הלבנון יעלה כ- 250 ש"ח ויהיו ממנו כ- 15 חביות." במכירה הישירה המחירים יהיו נמוכים יותר בצורה משמעותית, עד כדי 25%: "זאת אומרת," אומר בריס, "שאנחנו לא לוקחים את הרווח הנוסף ממכירה ישירה לכיס שלנו, אלא מוזילים באופן מעשי את המוצר ובכך מקווים לעשות מהפכה קטנה בהתייחסות למחירי היין בארץ בכלל."
איך זה נראה בפועל, גיוס ההמונים של 'לה פורה בלאנש'?
בתיאום עם היקב, המאמר הזה היה אמור לעלות לאוויר ב- 4 בפברואר 2020. יום לפני פתיחת 'גיוס ההמונים'. עד כאן, בסדר. יום קודם קיבלתי מייל מיעקב בריס, שבו הוא מבקש ממני להמתין עם פרסום הכתבה או לפחות עם "החלק השיווקי". היות ולא רציתי לערוך את החלק הזה החוצה, החלטתי להמתין.
בסופו של דבר, עלה גיוס ההמונים. הוא כולל אופציה לתרומה של 30 ש"ח, וקבלת תעודת הוקרה בתמורה, והחל ב- 55 ש"ח מתחילים לקבל יין (55 ש"ח + 15 ש"ח דמי משלוח; כלומר 70 ש"ח לבקבוק בודד).
המחיר שהיקב מצטט כ"מחיר לאחר עמלות" הוא 89 ש"ח (מכפלה של 1.9 ממחיר סיטוני – מחיר ללא מע"מ, שהוא 47 ש"ח) והוא משווה למחיר הזה. אבל זה לא המחיר האמיתי של יין שהעלות שלו לצרכן היא 55 ש"ח. המחיר הסביר יותר בחנות, של יין שהמחיר הסיטוני שלו הוא 47 ש"ח (55 ש"ח ללא מע"מ) הוא סביב 77 ש"ח (מכפלה של 1.65). ברוב המקרים, חנויות ימכרו יינות כאלה במחיר של 75 שקלים או אפילו פחות; הפרש של 10 – 12 ש"ח מהמחיר שהיקב טוען שהוא מחיר מעשי בחנות.
מה שהיקב עושה עם היינות הגבוהים יותר שלו, הוא הפוך: הוא מוריד את גובה המכפלה: הוא קובע אותה על 1.55 בערך (190 ש"ח לצרכן, שהוא מחיר של 162 ש"ח סיטוני). הוא אומר שמחיר היין בחנות יהיה 250 ש"ח, אבל מעשית, מחיר בחנות יהיה על פי אותה מכפלה "מקובלת", משהו כמו 267 ש"ח, לפני ההנחות המתבקשות.
למה נקבע מחיר של 250 ש"ח בחנות? אני חושב שזה בגלל שהיקב עצמו מבין שהמחיר שהוא נוקב ומבקש עבור היין הוא מחיר גבוה מדי. אם היקב היה מוכר את היין לחנות במחיר סיטוני של 162 ש"ח, מחירו בחנות היה 267 ש"ח, כאמור – מחיר שהוא גבוה מזה של כרם בראון, יער יתיר או 'המערה' ולא מעט יינות אחרים (ראו בתמונה). הוסיפו על זה מחיר משלוח – 15 ש"ח והמחיר גבוה יותר.
כדי שמחיר של יין בחנות יהיה 250 ש"ח, המחיר הסיטוני שלו צריך להיות 150 ש"ח לפני מע"מ, כלומר 175 ש"ח לצרכן. לא 190 ש"ח.
לזכותו של היקב אומר שהוא מציג שקופית או תמונה שבה מופיעות כל הסיבות לכך שעלות יין בחנות היא גבוהה יותר מזו אצלו: שינוע, אחסון, שיווק וכו'. הבעיה היא שהוא קורא לכל המכלול הזה "עמלות", כאילו שאין כאן הוצאות אמיתיות, וכל העניין הוא רווח, נטו.
אין כאן "עמלות" ובוודאי שלא רווח נטו. אחסון, מידוף, מיזוג אוויר, משכורות והובלה – שלא לדבר על מימון – כולם עולים כסף. אם הרווח נטו ("עמלה") של חנות היה 60%, כולנו היינו עומדים עכשיו בתור לקבלת רישיון עסק, וזה לא המצב. היקב לא מציין את ההוצאות שיש לו על מכירה לחנויות, הוצאות שבמידה מסוימת מתקזזות עם עלויות המכירה הישירה (פרסום, מוקד לקוחות, אתר ותפעול שלו וכו') ולא קורה להן 'עמלות'. גם אתר גיוס המונים גובה מה שהוא גובה מכל מכירה, ואני לא מניח שהיקב ימכור לכם יין ישירות במחיר שהוא נמוך מהמחיר כולל עמלות אתר גיוס ההמונים.
אני לא יודע מה שורת הרווח הסופית של בעל חנות על היינות שהוא מוכר, אבל היא לא 60%. מצד שני, האם ההפרש בין מחיר היין ביקב ומחיר ריאלי, מעשי, בחנות, מצדיק הליכה ראש-בראש בצורה כזו מול חנויות היין? אני בכלל לא בטוח. לא ליקב חדש וצעיר ובוודאי שלא על כל סדרות היין, בצורה גורפת.
הרעיון הכללי של שיווק יין מהיקב במחיר נמוך מזה של החנות הוא רעיון מסוכן ליקב, אם הוא לא מבצוע בצורה נכונה. אתה הולך מול מי שיכולים וצריכים להיות פעילים אל מול הצרכנים. לא "מתווכי עמלה", אלא שגרירים שלך.
נכון שהשגרירים האלה הם גם שגרירים של יקבים אחרים ויבואנים אחרים, אבל לומר לצרכנים "כך אתם מקבלים יינות איכותיים ללא עמלות, ללא מתווכים במחירים האמיתיים!" זו אמירה לא הוגנת. לבעל חנות – כמו לבעל יקב – מותר להרוויח. יש חנויות שמתחזרות – אני אומר את חד וחלק – אבל הצגת הדברים כפי שהיא נעשית כאן היא מאוד בעייתית. כמו שהראיתי, גם ההפרשים בשקלים הם לא הפרשים מאוד משמעותיים, בוודאי שלא ביינות סדרת המבוא 'תלפיות', והצגת התמחור בכללו מוטית, ועל הנייר היא לא נראית ריאלית.
איך היינות של לה פורה בלאנש?
טעמתי כמה יינות: לבן ואדומים. רוב או חלק גדול מהענבים מגיעים מכרמי היקב (כרם שדה כלב), ויש גם ממקומות אחרים, כמו הר הנגב; סביבות מצפה רמון (כרם ננה).
שני הראשונים הם מסדרת 'תלפיות' – סדרת המבוא (introductory) ליינות היקב:
לה פורה בלאנש תלפיות לבן 2018
ויונייה ושנין בלאן (80% ויונייה). ארומתי מאוד. פרחים לבנים יפים, מלון ופירות נוספים – ללא בשלות מצד הוויוניה. הפה סמך וחלק במתקפה והוא די מלא, אבל החומציות חלשה במקצת בחלק הזה של הטעימה. הסיומת חומצית אמנם, אבל התחושה הכללית מאכזבת במקצת. (87) לשתות.
לה פורה בלאנש תלפיות אדום 2017
בלנד של 80% ק"ס, ואז אחוזים קטנים הרבה יותר של שיראז, פטי ורדו, מרלו. הפרי מגיע משדה כלב והיין שוהה כשישה עד שמונה חודשים בחביות. דרמון עושה את החיתון אחרי ההתבגרות בחביתת, יש לומר. האף כהה, קלאסי למדי לקברנה סוביניון, אבל היה מעט מחומצן. העץ מורגש למדי. הפה חלק במתקפה, עם מיד פאלט יחסית עדין וטאנינים קלים למדי. (86) יכול להיות שעשיתי טעות שלא ביקשתי טעימה מבקבוק אחר.
לה פורה בלאנש דביר פינו נואר 2017
אותו כרם – שדה כלב. צבע סגול עמוק, מאוד ישראלי ולא פינו נואר. האף יחסית סגור. הפה קל, טאני ומפולפל, עם חומציות טובה. אחרי זמן די ארוך היין נפתח קצת ומשחרר ארומות של קופסת סיגרים למשל, אבל לא פרי. החשד שלי הוא שהוא פשוט צעיר מדי. בכל אופן זה לא יהיה פינו נואר, אלא יין פשוט טוב. (88) 2025-2022
לה פורה בלאנש דביר קש"ת 2017
בלנד של קברנה סוביניון, שיראז ומרלו. שנה בעץ – שני שליש-שליש צרפתי-אמריקאי-ישן-חדש. האף טוב: שחור-עמוק, עם פרי בשל על רקע של עץ קלוי. הרבה דובדבנים שחורים. הפה יחסית חלק ולא בומבסטי. טאנינים טובים על בסיס טוב של פרי. זהו יין אלגנטי, שהולך ומתמלא בכוס ומתפתח יפה מאוד (91) 2028-2022.
לה פורה בלאנש דביר קברנה סוביניון 2017
פרי משדה כלב, יישון של 18 חודשים בעץ מעורב. הפה טוב, לא מסיבי או מעיק, אלא עדין יחסית. טאנינים טובים ולא ארוכים מדי. היין מתובל בעדינות. באף הוא מעט ירקרק – טוב, אניסטי – ומוציא את הדובדבנים השחורים שאופיינים גם ליינות אחרים. (90) 2025-2020
לה פורה בלאנש יער הלבנון 2016
קברנה סוביניון ב- free run בלבד. תסיסות של גרגרים, ללא שזרות. כאן האף ירוק למדי, אולי חלק מהאופי של 2016, שהייתה יחסית קרירה יותר, אבל הוא מתבטא לא רק בצורה של אניס, אלא גם זיתים ירוקים, שמכניסים גם מרירות טובה בטעם. בסך הכול העץ משתלב היטב במבנה העגול של היין, שיש בו גם פלפל שחור-ירוק טוב. (90) 2025-2020
הסיכום טוב: יינות היקב עשויים טוב, יש להם אלגנטיות ומשקל טוב, הם לא כבדים או בשלים מדי ולא אלכוהוליים. כל השאר – שאר.
(צילומי הבקבוקים: יח"צ היקב. אנשים: צחי קיבנשטיין)