איתי להט, יועץ יין בסגנון Hands-On Winemaker למספר יקבים בארץ, החליט לערוך טעימה של יינות שונים שהמשותף בינהם הוא שהם מכילים כולם ענבים מזני הרון: ויונייה, מורבדר, סירה, גרנאש ואחרים
להט רואה בזני הרון – שלהם התאמה טובה יותר לאקלים חם – את העתיד של חלק גדול מהייננות בארץ. הוא אומר שהשימוש בזנים אלה יאפשר לייננות בארץ למצוא את הנישות שלה ואולי לפתח יינות בסגנון מקומי, אזורי, בלי להיות בתחרות כזו או אחרת מול טעמים 'קיימים': "זה לא כמו זני בורדו, שיש לכולם צורך להשוות אותם מול מקומות אחרים בעולם," הוא אומר, "וכך אפשר לבוא במלוא הכח, בלי להתבייש בשום דבר ולהציג את מה שיש."
היינות הבאים הם חלקם יינות על טהרת זני הרון, וחלקם הם בלנדים של זני הרון ועוד זנים אחרים. ככלל, מצאתי שאיתי מעדיף לבצור את הענבים בבריקס מעט נמוך מזה שנחשב מקובל. עם החמיצות הטובה, הוא מקבל עדיין שפע של ארומות וטעמים, בלי לגלוש לפינות הבשלות מדי של הזנים השונים. מי שמחפש ביינות הוויונייה שלו ארומות של לדר ואקציה, לא ימצא שם את מבוקשו. ולמרות שהוא עושה לא מעט שימוש בעץ ביינות הלבנים שלו, הרי שעדיין, זה עץ שברובו כבר אינו חדש.
הזן הראשון שלהט פתח איתו הוא ויונייה: זן שלחלק מאנשי המקצוע בארץ ישנה רתיעה ממנו – ייננית וסגנונית כאחד. אחריו הובאו יינות מזנים אחרים, ממספר יקבים, בינהם יקב חדש, שהיינות שלו עדיין לא בשוק.
כישור ויונייה Savant 2013 – האף מעט ליימי, אשכולייתי, קצת מנטולי. הפה קצת שמנוני, אבל טיפה 'ריק' במרכזו. חמיצות טובה ותיבול ארוך. סיומת יבשה וטובה.
אורטל ויונייה 2010 – האף מיוחד, עם ריחות מאוד לא מקובלים ולא שגרתיים. הפה חד, עם חמיצות מצוינת. מרגישים קצת שוקולד והסיומת ארוכה וטובה. התבגר יפה – אבל זהו, צריך לשתות אותו.
אורטל ויונייה 2013 – דוגמת 'חבית': מאוד מאוד פרחוני, עם ריחות הדרים טובים. ביין הזה, כמו ביינות האחרים, לא הרגשתי ריחות של אקציה או משמש, כמו ביינות ויונייה רבים אחרים. זה בהחלט אחד המקומות שלהט לא רוצה להגיע אליהם. שני היינות של אורטל היו בחביות בנות שלוש.
ככלל, להט רואה בוויונייה זן בעל פוטנציאל רב, בגלל שהוא 'נותן יין' בלי שצריך להשקיע בו מאמץ יינני גדול, יחסית לזנים לבנים אחרים בישראל. ויונייה, הוא אומר, אוהב את המשקעים ואוהב לשבת עליהם, כדי לתת ליין גוף. אם בוצרים אותו בזמן – מוקדם, אליבא דלהט – מתקבלים יינות עם חמיצות טובה, ארומות טריות ורעננות ואם השהות בחביות היא בחביות ישנות יותר, גם ארומות טובות מהצד הזה.
כישור – כרם כישור לבן (בלנד סוביניון בלאן ויונייה) 2013 – חמיצות טיפה גבוהה יותר מזו של הויונייה נטו. המבנה הכללי בפה טוב יותר – אין אותו 'חלול' שיש באמצע היין הקודם. הסיומת בעלת חמיצות מאוד גבוהה, מתובלת. צריך לתת ליין להתחמם קצת, כדי לקבל יותר ארומתיות.
גוש עציון עמק ברכה 2012 (ויונייה, רוסאן ושרדונה) – האף מצוין, עשיר ומורכב, ובהחלט מרגיש את השרדונה שיש כאן בכמות לא גדולה. יין מאוד מלא, עם חמיצות טובה אבל לא גבוהה מאוד. הטאניות טובה והסיומת ארוכה ונעימה. צריך לזכור ש- 12 היא שנה חמה יותר מ- 2013, שבה החמיצות הייתה באופן טבעי גבוהה יותר.
להט לבן 2013 (מכל) – 80% רוסאן והשאר ויונייה. מתובל ורחב מאוד – סופר רחב – ועוד יותר רחב מהלהט הלבן הנוכחי. מאוד ארומתי וקצת (הרבה יותר) פרוע מהלהט הלבן שיש היום בבקבוקים – בציר 2012. סיומת טאנית, חריפה.
כרם אבשלום מורבדר 2013 (ספסופה) – הרבה בשרניות ופרחים. בפה יש משהו שונה. יין קל ונחמד. מזכיר קצת סירה קל. (יקב חדש)
מרשה תל ג'וברין 2013 (סירה, פינוטאז' וגרנאש) – מחוזר קמעא. מרגישים את הפינוטאז' היטב – הרבה קפה. בסך הכל דוגמא טובה, מתובלת וחדה מבחינת החומצה. ענבים מאזור השפלה. הסירה נבלעת – ממש לא מורגשת.
עגור לים 2011 (סירה ומורבדר) – ענבים מ- 700 עד 900 מטר. היין מאוד מיוחד באף, מורכב וטוב. הפה אלגנטי, חלק ובעל חמיצות טובה ולא אגרסיבית. יין אדום אלגנטי, לא כבד. טאנינים טובים וסיומת בינונית-ארוכה. לשמור, אחרי שייצא לשוק.
גוש עציון נחל הפירים 2012 (סירה, מורבדר) – עוגת פירות ושזיפים באף הראשון. יין רך באופי שלו ובכלל. הטאנינים יחסית חזקים ודי יבשים. צריכים זמן כנראה כדי להתרכך. יש משהו בשל ביין הזה, כולל ארומות של שורשים – שורש פטרוזילה – על הצד הירקרק.
כרם כישור סירה 2013 (לא בהכרח יהיה יין) – באמת סירה… המון בייקון מעושן. צבע סמיך וכהה מאוד. יין כמעט אגרסיבי בסיומת. יין טוב, שעדיין לא ברור לאן ילך בסופו של דבר. בציר מוקדם – 23 בריקס – 13% אלכוהול. יין יפה מאוד.
יקב קלוד סרור סירה 2013 – צבע מצוין. ריחות בשרניים, שמלווים בריחות של מדורה ול"ג בעומר של ממש. הפה חלק מאוד, בשל יחסית או נראה בשל יחסית. הטאנינים טובים, רכים ונעימים. הרבה יותר חלק מקודמו. היקב חדש, באבני אית"ן. הענבים מעורבים, גם משם וגם מתל פארס.
אורטל סירה 2012 – משהו שלהט רואה בו את ה"בנצ'מרק" ליינות ישראליים ממקורות גבוהים: האף הרבה פחות אקספרסיבי מאלה של 2013. הפה בעל חמיצות מצוינת, פרי טוב מאוד וטאנינים עוצמתיים ביותר. יש ביין הזה הרבה פרי טוב, בלי עומס של עץ זהו סירה שבהחלט יתאים אפילו לאקלים ישראלי, בלי עומס אלכוהול ועץ.
מרשה תל ג'וברין 2009 – מעט ירקרק. הייתי ביקב הזה בשנת 2010 לדעתי והרבה דברים השתנו – והשתפרו – מאז. היין הזה, הראשון שלהם, פחות או יותר, עדיין מראה סימנים טובים של חיות, אם לא כל כך 'אופייניות זנית'. הוא כבד, מרוכז מאוד ומפולפל, עם חמיצות די גבוהה. יש בו סיומת שמנונית ואפילו אגרסיבית.
יקב אורטל סירה 2010 – הפה מלא, עסיסי מאוד. מפולפל. סירה מאוד אופייני, מהבחינה הזו. טאנינים טובים. היין בתחילת דרכו.
יקב לוריא 2011 – שיראז – ירוק. הירוק משתלט לגמרי על היין, לצערי. הפה טאני, צעיר ובעל מבנה מצוין. 'הירוק הוא משהו שמגיע מהשנה והסגנון של היין'. יין טוב כשלעצמו, אפילו אם הוא פחות סירה או שיראז.
יקב שילה סוד שיראז 2008 (מגנום) – יין טוב. רחב, נעים מאוד. החמיצות טובה ומאוזנת. יש בו שמץ ירקרקות, מלווה בקצת טעמים תפוזיים מעניינים. היין טוב, כאמור, ומשקף את העשייה של היקב.
צילומים: אתרי היקבים השונים. צילומי ענבים: ויקיפדיה.