ספר חדש על עולם היין הישראלי הוא עניין מבורך. איך הספר של גלית רנד?
"תרבות היין המתהווה מאפשרת לזהות מצד אחד את הבוז של הימין הישראלי החדש לאליטות לצד השתלבות בהן, ומצד אחר את האסקפיזם של השמאל והמרכז הישן, שחשים כי "איבדו את המדינה" ב- 1977 ועתה לא נותר להם אלא להתמסר ליין ולהנאות."
וואו, ואם זה לא פרובוקטיבי, מה כן?
מעטפה ובה הספר נחתה בתיבת הדואר שלי, ללא כל דף הסבר או מילה על אודות הספר. כך, כנראה, מבקשת הוצאת הקיבוץ המאוחד לקדם את הספרים בהוצאתה, על ידי פיתוח סקרנות אישית בנוסח "היי, קח, תרוויח", או משהו כזה. את הרקע היחיד לספר הבנתי ממה שכתוב בו על אודות המחברת, וזה לא הרבה. אני מניח שהיא אשתו של דורון רנד, מי שהיה בין השאר מנכ"ל יקב רקנאטי ועמק האלה וקודם לכן עבד ביקב רמת הגולן ובחו"ל. רנד עובדת כיום בעיריית חיפה בנושא תכנון אסטרטגי ומחקר.
לא לקידוש בלבד: יין, חברה ופוליטיקה בישראל, מאת גלית רנד
"יין, חברה ופוליטיקה"?! הסקרנות האישית שלי התפתחה והתיישבתי לקרוא את הספר. עורר את הסקרנות
שלי גם תיאור הספר שמופיע על הכריכה האחורית, בראש ובראשונה הציטוט שאני מצטט למעלה. האמנם, סוף-סוף, ספר שעוסק בפוליטיקה של היין הישראלי, בניסיון של המתנחלים להתנחל בליבותיהם של אזרחי המדינה דרך כוס היין שלהם ולהפוך את נוכחותם במקומות שונים ביו"ש ללגיטימיים, בזכות גפן היין?
רנד לקחה את עבודת הדוקטורט שלה, שנעשתה בשנים 2004-2008, והחליטה לפרסם אותה כספר, שיוצא לאור ב- 2016, כמעט תריסר שנים אחרי שהחלה לשאול את השאלות ולבסס את התיזה שלה.
העדכונים האחרונים שמופיעים בספר מתבססים על ציטוטים מדברים שפורסמו בשנת 2011 (ציטוט בודד מ- 2012), כאשר אלה מופיעים רק בפרק האחרון של הספר, שעוסק בשימוש בגפן יין ובכרמי יין ככלי לאותה לגיטימציה שאותה מבקשים מתנחלי יו"ש למצוא בליבותיהם של התל אביבים. לפני אותו פרק אחרון, מופיע בספר תיאור היסטורי של תעשיית היין הישראלית והסברים מבורכים ומעניינים על הרקע הפוליטי להקמתו של יקב רמת הגולן. מלבדם יש תיאור סוציולוגי-חברתי של התפתחות שתיית היין בישראל, כולל הסברים טובים מפיהם של מי שעשו במלאכה בתחילת הדרך והדגמה כיצד הצליחו לפתח כאן קבוצות יין ותרבות נהנתנות בתוך 20 שנה. שני החלקים האלה – ההסטורי והסוציולוגי – מעניינים ומסבירים את הרקע להתפתחות השיח על היין בישראל ושופכים אור על חלקן של כמה וכמה דמויות מוכרות בענף. הם גם אלה שזוכים להתיחסות של שני ממליצי הספר – המנחה של ד"ר רנד לדוקטורט, פרופ' אווה אילוז מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ומיודענו יאיר היידו: שניהם מדברים על מה שיש בספר והוא "כיצד עברה החברה הישראלית מיין לקידוש בלבד ליינות להנאה וכיצד התפתחה בישראל תרבות אנינה", אם לצטט את היידו.
והתיחסות לעניין הפוליטי?
רנד מפספסת בגדול את אחד בנושאים המרתקים לא רק בצריכת היין בישראל, אלא ברמת הפוליטיקה והחברה בכלל; את הדגמת השימוש שעושים היום ביו"ש בכל נושא היין, הן מול מה שנעשה בשנות השמונים בעזרת היין ברמת הגולן והן בלי להשוות בין השניים. ההבטחה לקורא, שמתבססת על כותרת הספר ועל תאורו, לא מתקיימת.
בדברים שהם כותבים על הכריכה האחורית, גם המנחה של רנד וגם היידו לא מתיחסים בכלל לנושא הפוליטי העכשווי, וזה לא מפתיע אותי. המחברת נוגעת בנושא הזה רק בקושי, בתריסר או משהו עמודים בפרק האחרון של הספר ונדמה כאילו כל העניין הודבק לסיכום עבודת הדוקטורט שלה כדי למצוא הצדקה למכור אותה לקהל הרחב יותר מלבד לכמה סטודנטים לסוציולוגיה.
השימוש בנתונים מיושנים והסתמכות על עבודות שפורסמו כבר בשנת 2011 כדי לפרסם בשנת 2016 ספר בנושא פוליטי, בוער, שמשתנה מיום ליום, הופכים את המסמך למפוספס. רנד יכולה הייתה לחזק את העניין בספר לו הייתה מראה כיצד השתנה ומשתנה השיח של בעלי היקבים ביו"ש עצמם בשנים האחרונות. היא לא מתיחסת לקהל הדתי-חרדי שנכנס לעולם היין ואל השיח של חלקו שהוא דווקא פוליטי יותר, ולא "טרוארי" ולא מספקת את הסחורה שהיא מבטיחה ביחס לתפקידו הפוליטי העכשווי של היין בישראל. אפשר היה אולי אף לחזק את התזה שלה, לו הייתה מראה כיצד מדברים "מתנחלי היין" בשתי שפות ובשני אופנים שונים לגמרי, כשהם מדברים לקהל החילוני מצד אחד ואל הקהל הדתי-לאומי ואל הקהל בחו"ל מצד שני.
הדיבור על האסקפיזם של השמאל והמרכז הישן נשאר תלוי ללא מענה בספר: היא הייתה יכולה להתיחס לאותו "אסקפיזם" אם הייתה מדברת על החרם על יינות יו"ש ועל הסיבות האמיתיות לו; חרם שעליו מדבר למשל בעלי יקב פסגות כבר קרוב לשלוש שנים לפחות. כך, שני חלקי הספר – התרבותי והפוליטי לכאורה – לא מתחברים, וחבל.