כספי משקאות חריפים, יבואני המשקאות הכהילים הוותיקים, מציגים ויסקי שמונה שנים ומשקה מבוסס ויסקי שאני אישית מאוד אהבתי
אילן כספי מוביל כבר שנים ארוכות קו של משקאות מאוד מיוחדים וייחודיים בענף האלכוהול המקומי. הוא מייבא את חוזה קוארבו – אחד ממותגי הטקילה המובילים בעולם, אם לא "ה", והוא גם זה שבנה את ייגרמייסטר בישראל ואת פידג', אבל הרבה משאר המשקאות שלו הם משקאות שצריך להכיר. דברים שלפעמים הם מקומיים בטרוף למדינות ומחוזות המקור שלהם, ולפעמים גובלים בביזאריות. Camus, מותג הקוניאק שלו, הוא מהמפורסמים והטובים שתוכלו למצוא, ואפילו לו יש טוויסט ייחודי: הוא בין היחידים שמפיקים את הקוניאקים שלהם מענבים מהבורדרי – אותו אזור סביב קוניאק עצמו, שהוא הקטן ביותר מאזורי הקוניאק. אזור שנותן קוניאק אלגנטי ו'פרחוני', עם גוף מצוין. אבל לא לשם כך התכנסנו.
את הפגישה שלנו פותח מר כספי עם מחאה-מצטטת: "ראית את ה- Drinks Business האחרון?" הוא שואל, "לא שאני מעריך יותר מדי את המגזין הזה, אבל לשם שינוי יש שם מאמר ששווה לקרוא."
הדרינקס ביזנס הוא ירחון בריטי, שמשלב לא מעט יחצנו"ת, עם מאמרים שכותבים כמה עיתונאים טובים באמת. המאמר שהצליח לעורר את העניין, היה זה שדיבר על אריזות הוויסקי. "בשביל מה צריך את כל הבקבוקים המהודרים האלה," שואל הכותב ואומר ש"תכולת הבקבוק כבר יותר זולה מהזכוכית והתווית."
הכיוון הזה מסוכן, ושנינו מסכימים בעניין הזה. אני מסתכל למשל על הגלנמורנג'י Pride 1981. ואני אוהב את גלנמורנג'י, באמת, וביל למסדן הוא ביולוג וגם מבשל בירה ביתית, אבל אני שואל את עצמי אם באמת צריך את כל זה.
וכנראה שצריך, כי הסינים אוהבים את זה, ושועי רוסיה ואוליגרכיה ושכבת הפאודלים שמתפתחת בעולם כולו, שמעניין אותה מה שיש בבקבוק כמו שאותי מעניין אורך היאכטה שלהם. "ממילא בסופו של דבר שותים את זה עם קולה או ג'ינג'ר." אני חושב לעצמי.
הזמן מגיע לפתוח את הבקבוק הראשון שכספיריטס משיקים ממש בימים הקרובים:
Maguire’s Malt & Apple.
אני מוכרח לאמר שלא מצאתי מילה על הדבר הזה ברשת, מה שלא מפתיע אותי. חלק יפה מהפורטפוליו של כספי נראה כאילו שמיוצר בשבילו או שהוא מוצר מסורתי מדי, מכדי שיגיע להתעניינות של אנשים ש'קוראים' גוגל. המשקה הזה, שמיוצר בדנמרק לפי מסורת אמריקאית, הוא תערובת של ויסקי ותפוחים. הבקבוק מזכיר בקבוק תרופה חום וגדול, עם תווית ועליה פניו של – אני מניח – אדון מגוויר. את התווית הזאת כבר לא שינו 115 שונה, אומר מר כספי, ומוזג לי מנה נדיבה על קרח.
מסורתי או לא מסורתי, זה בהחלט יופי של דבר. מרגישים היטב את הוויסקי – והוא יכול להיות מאירלנד, סקוטלנד או ארצות הברית; היצרן לא מגלה – והשילוב של התפוחים אחיד וטוב מאוד. זה משקה מתוק, ליקרי באופי שלו, אבל עם קרח וטוויסט של לימון הוא הופך ללונג דרינק קייצי ומרענן מאוד.
המחיר יהיה בסביבות המחיר של בד אפל. "משהו עממי פלוס", אומר כספי. הוא מכיל 30% אלכוהול וזהו למעשה בלנד של סיידר וויסקי, ואני מניח שגם אלכוהול נייטרלי (20% מהמשקה הוא וויסקי, וסיידר הוא משקה בעל כהילות נמוכה, כך שצריך אלכוהול נייטרלי כדי להגיע ל- 30% אלכוהול בנפח). לא הייתי מוהל את זה בסודה, אבל כן הייתי מנסה בסיס מריר כלשהו או סאואר.
סיכום עד כאן? שווה.
שני מאלטים שיקח להם עוד זמן להגיע ארצה: The Ileach ו- The Pibroch.
הסיפור מאחורי היצרן הזה הוא של חברה משפחתית בשם Vintage Malt Whisky או/ן Highlands & Islands Scottish Whisky Company Limited. העסק, מספר מר כספי, החל כאשר האבא, בריאן קרוּק, שהיה מנהל יצוא בבאומור, עזב את המזקקה עם מכירתה ליפנים (1992). בזכות קשרים והכרויות, הוא החל לאתר ולקנות סוגים שונים של ויסקי, וייצר מהם בלנדים או מוצרים תחת תווית משלו. חלק מהוויסקי נקנה מסטוקים של מזקקות שנסגרו וחלק הוא ערבוב של כמה משקאות.
ה- Ileach הוא אחד מהמוצרים האלה. יש ממנו כמה מופעים, ומה שכספי מתכוונים להביא הוא הוויסקי הרגיל (40%, יש גם cask streangth). זהו סינגל מאלט מאיילה, שעל הבקבוק שלו כתוב בפירוש "Peaty". למרות שאנשי החברה לא מגלים מה ומי יש בבקבוק, השמועות אומרות שמדובר בלגבולין צעיר. שמועות כמו שמועות, מספיק שמישהו אחד משמיע אותן, כדי שבעידן האינטרנט הן יהפכו לידיעות, אבל בכל זאת, לא ראיתי שמועה שמכחישה. ה- cask streangth זכה בזמנו לשבחים רבים מג'ים מאריי, אגב.
The Pibroch נקרא על שמה של אוניה ותיקה שהיתה מביאה את המאלטים מאיילה אל ה'יבשת'. היא נבנתה בשנת 1923 עבור האחים מקיי, היצרנים של לגוולין, ושמשה גם את החברה שירשה אותם – Scottish Malt Distillers Ltd, בגלזגו. היא הובילה לתת ופחם מהיבשת לאיילה, וחזרה עם מטעני ויסקי, לסקוטלנד, עד 1957. בשלב הזה היא הוחלפה על ידי פיברוץ' II, ובסופו של דבר זו נמכרה לחברה שהשתמשה בה וביורשת שלה להובלות של זבל מבסיסים אמריקאיים בסקוטלנד, עד שהושבתה סופית ב- 2002, באירלנד. היא פורקה ב- 2010.
ה- Pibroch, אומרים היצרנים, הוא ויסקי בן 12 שנה מאיילה, שמתאפיין בטעמים ואופי עגולים, לא כבולים מדי.
לא טעמתי את השניים האלה, ואני מקווה שאכן יצא לי, כשיהיו כאן, בארץ.
ויסקי Blackface
"ויסקי לגברים", מגדיר אותו מר כספי. The Black Sheep of Scotch Whisky, והוא אכן כזה: הוויסקי מגיע בבקבוק חום, מרובע, לא אופייני לסקוטש, עם תווית ועליה כבש סקוטי עב בשר ורעמה שפניו שחורים – Blackface.
יש כאן כמובן משחק מילים ועניינים: הרעיון הוא לשווק את הוויסקי כמעין 'כבשה שחורה': הוא עצמתי מאוד, rough ומלא. עם 46% אלכוהול, הוא די דורש מים או קרח, כדי לעדן אותו קצת. הוא מכיל כנראה כמות לא מבוטלת של טאליסקר וקאול אילה, שמורגש מאוד באף הראשון וממש בועט את דרכו החוצה מהוויסקי.
מה שעוד מספרים עליו היצרנים הוא שמלבד קאול איילה יש בו גלנרות'ס, לינקווד ולונגמורן – כולם מהספייסייד.
עם שמונה שנות יישון ותג מחיר של 300 ש"ח בערך (בית המשקאות של נפתלי), זה בהחלט drum יותר מראוי. Not for the faint of heart, אבל בהחלט למי שאוהב ויסקי.
סיכום
בעוד שהעולם והביצה המקומית עדיין עסוקים בוודקה סופר-דופר-אולטרא-פרמיום, שווה לזכור שלכספיריטס יש פורטפוליו מעניין. לא תמיד הוא ברור או מקובל (משקאות קצת אזוטריים, כאמור), אבל אם אתם מחזיקים בר ביתי שבנוי למצבי רוח, או שבמקרה אתם מחזיקים בר, ומחפשים לבנות רשימת משקאות שאין לזה שבדלת ליד, תמצאו אצלו מגוון גדול של מוצרים כאלה.
המשקאות האלה, או שמות כמו מרגייסט או אל טיבורון – משקאות מבוססי רום שלא קל להסביר, אבל מתאהבים בהם בקלות. בר שכונתי או אישי היה צריך להיות גאה להחזיק אותם, ולמזוג מהם מדי פעם ל'קבועים'. אנחנו נוטים להתייחס רק למותגים הגדולים ולמי שמשקיעים בפרסום, כי זה הכי קל למכור הלאה, או להגיש לאורחים, אבל דווקא המשקאות האלה הם אלה שעושים את העולם למעניין…