הבציר הראשון של הפטי ורדו ביתיר היה ב- 2005. איך הוא מאז ועד היום – בציר 2013?
פטי ורדו היה אחד מהזנים שהגיע לארץ בתחילת שנות האלפיים, ולא זכה כאן להכרה מיידית.
למעשה, ההתייחסות אליו הייתה ונשארה כאל זן עוצמתי מאוד, שערן גולדווסר, היינן של יקב יתיר, מגדיר כהתייחסות ל"קברנה סוביניון על סטרואידים".
בשנים האחרונות הזן כן זוכה להצלחה, בעיקר אחרי שהייננים גילו שאפשר לעשות ממנו יינות שיש להם אופי משלהם; חלק אמנם הולכים על הצד ה'גדול' והבומבסטי, אבל חלק מחפשים את הצדדים המתונים יותר שלו, או לפחות מנסים לרכך את הטאנינים.
בהשקת יינות בציר 2013 של היקב לאחרונה (פברואר 2017), גולדווסר ניסה להראות את הצדדים האחרים של הפטי ורדו, וערך טעימת אורך של הזן ביתיר. ההתרשמות שלי היא שהיין נשמר יפה במשך שבע-שמונה שנים לפחות, ומגלה צדדים אלגנטיים.
יתיר פטי ורדו 2008
גוף קל, אפר, ארומות פרחוניות טובות. מאוד שתי, למרות גילו (לא כולם אוהבים טעמים מבוגרים מדי, וכאן הם לא בולטים מאוד). בסיומת יש משהו עשבוני ואפילו מתובל (91/92)
יתיר פטי ורדו 2009
עדיין צעיר, חלק מאוד וקטיפתי ממש. הטאנינים טובים וליין יש גוף בינוני ואלגנטיות יפה. (91).
יתיר פטי ורדו 2010
אף מלא. פה מלא וירקרק-טבק – הירקרק שבין היינות – טאני מאוד. מתובל ואפילו חריף. (93)
יתיר פטי ורדו 2011
מאוד פירותי. גוף מאוד נעים ומזמין לשתיה. טאנינים מצוינים. היין בהחלט מתאים ליישון, למרות שנראה שירוויח משתיה עכשיו (לאוהבים הצד הפירותי). (92)
יתיר פטי ורדו 2012
די סגור. הפה חד וטאני. מתובל בסוף, ארוך. קצת מינרלי. מזכיר את ה"אפר" של בציר 2008; אולי משהו באופי, גם בזכות התיבול. (91)
יתיר פטי ורדו 2013
פרחוני. פרי טוב, פה יבש, נעים, לאחר מתקפה עגולה. היין טאני ומתובל, עם חומציות גבוהה וטעמי פרי אדום-דובדבנים. (90).