הפינו נואר של רמת הגולן, בציר 2019, הוא יותר מהפתעה. אבל למה הפרשי מחירים כל כך גדולים?
"לא יכול להיות פינו נואר ישראלי טוב."
שיהיה לי שקל בשביל כל פעם ששמעתי (או השמעתי) את המשפט הזה. זה די נכון, במיוחד שהרבה מאוד יינות מהזן הזה, ששמור לכאורה לאזורים הרבה יותר קרירים מזה שלנו, נוטים להיות מושרים ומושהים, מובגרים ומיושנים, בחביות קטנות, לעיתים לתקופות די ארוכות.
פרופיל הטעמים של פינו נואר מחוץ לבורגון יהיה תמיד שונה מזה של בורגון. מה לעשות, וזה כל הרעיון של טרואר. השאלה היא רק מה אנחנו עושים עם מה שיש לנו ביד ועד היום, אני חייב לומר, לא היו הרבה דברים שהיו שונים מקברנה סוביניון-בואכה קברנה פרנק; זאת אומרת "משהו עם אוכמניות וקצת ירוק".
אז שני דברים יש לי לומר:
1. ממה שטעמתי לאחרונה, יינות בסיסיים ואפילו קצת יותר מזה – רמת וילאז', נניח – מבורגון, הם לא יינות טובים. הם סתם יינות. לא טעמתי הכול, ברור, ומדובר בסך הכול בעשירייה או תריסר יינות ממה שמגיעים לארץ, אבל לא ראיתי שום סיבה אמיתית לקנות. זה כבר הרבה זמן ככה, ומדובר גם בבצירים טובים – 2018, 2019, למשל.
2. הירדן הזה, של רמת הגולן, בהחלט עשה לי את זה בשתי הרמות: רמת היין המקורי והשונה שמצליח "לסחוב" את העץ שבו הוא שוהה ומתבגר, וברמת הקרבה לפינו נואר "קלאסי".
ירדן פינו נואר 2019
מקורי, נעים וטוב, לא כבד ולא מציף בעץ. הפרי לא בשל מדי (כמו שהיה בשנים אחרות) וביין יש הרבה טעמים שאפשר להגדיר אותם savory, בניגוד ל"סתם ירוק", לצד פירות סגולים חיוורים ולא ריבתיים. נכון שזה יותר תיאור על רקע של 'מה לא', אבל מה לעשות, ועם זה אנחנו מתמודדים. זה לא יין להתיישנות ארוכת טווח אלא יותר להנאה עכשיו – רצוי עם המבורגר טוב – ומה שיותר חשוב: זה שונה.
מה שפחות משמח בעיני הוא חגיגת המחירים סביב היין הזה וסביב יין ישראלי בכלל. אל תהיו פראיירים ועשו סקירה לפני שאתם קונים. זכרו גם שמה שכתוב עליו "מבצע" הוא לא ממש מבצע.
בהצלחה ושנה טובה.
קרדיט צילום אילוסטרציה: Dollar Gill באתר Unsplash