כמה וכמה שנים עברו מאז שטעמתי את היינות של יקב קדש ברנע, ששינה את שמו ל'רמת נגב'. הבשורות הטובות הן שיש דברים טובים, ולא רק השם ביקב קדש ברנע ביקרתי לפני חמש שנים בערך, כשעשיתי סיור יקבים בנגב יחד עם אלדד לוי ואורי שביט. אלדד ואורי כתבו ל"על השולחן", הוא על יין והיא על אוכל – על כל סוגי האוכל. מאז שביט עזבה את המגזין והפכה לטבעונית מבוקשת ואלדד ליבואן יינות מבוקשים. יקב קדש ברנע עבר גם הוא מהפך, מסתבר, ורק אני נשארתי איפה שהייתי.
את "קדש ברנע" – ומכאן ואילך נקרא לו בשמו דהיום – רמת נגב – הקימו אלון ונירה צדוק, אחרי שאלון החליט שמספיק לו מגידול עגבניות צ'רי וריכוז המשקים שסביב הישוב. השניים, מהגרעין של מקימי קדש ברנע, נטעו כרם ב- 1996 ואת היין הראשון הוציאו בשנת 2000. אלון היה זה שעשה את היינות הראשונים, עד שליקב חזר בנו, יוגב, שיחד עם אשתו לעתיד נסע ללמוד ייננות באיטליה. ב- 2010 הם עשו 50,000 בקבוקים, רבים מהם ליצוא. כיום הם מייצרים מספר כפול מזה, כאשר גם אחיו של יוגב ואשתו הם חלק מהיקב, ועוסקים בצד השיווקי והמכירתי. השם "רמת נגב", אומר אלון צדוק, בא להדגיש את המחויבות לאזור ובא גם כנסיון ליצור משהו שימתג או יסייע למיתוג של האזור, שכבר היום יש בו כמה וכמה יקבים. "אנחנו רוצים לעשות לרמת נגב, מה ש(יקבי) רמת הגולן עשו לרמת הגולן."
אני יכול לאחל להם רק הצלחה, ובלי נימה של סרקאזם.
טעמנו יין לבן אחד וכמה יינות אדומים.
נווה מדבר לבן 2014
80% שרדונה ו- 20% סוביניון בלאן – ללא עץ. השרדונה מסביבות מצפה רמון, מכרם של צור שיזף, שסמוך לכרם ננה. הסוביניון מסביבות היקב. זהו יין מצוין, מפתיע בארומתיות שלו. הסוביניון בלאן שולט למדי – ארומות של פירות הדר, בעיקר, עם משהו ירקרק-מינרלי נעים מאוד. הפה מצוין, יבש וחלק, עם חמיצות גבוהה ומעט שמנוניות במיד פאלט. תו מחיר של 70 ש"ח הופכים את היין הזה לאחת מהמציאות של היין הישראלי. שאפו.
נווה מדבר אדום 2012
קצת מאכזב, אם אתם לא מכירים את יינות האזור. זהו ממסך של קברנה סוביניון מסביבות עין עבדת, מרלו ופטי ורדו מקדש ברנע. הנגב עושה יינות יותר קלים, וזה לא שונה בהרבה. האף יפה וארומתי, עם משהו בשרני-פירותי. הפה חלק, אבל קצת קל ואולי טיפה חסר. החמיצות טובה והטאנינים נעימים. בסך הכל זהו יין מצוין לאוכל עם מתקתקות פרי נעימה (90 ש"ח).
רמון קברנה פרנק 2011
אל תחפשו המון ירוק ביין הזה. לשמחתי יש בו משהו מינרלי-פלינטי טוב, מיוחד, גרפיטי קצת. מאוד חלק במתקפה ומזכיר יינות מאזורים קרירים דווקא – שוב, ללא גוני הירוק-פלפל שהזן הזה מקבל בארץ והופכים מודגשים כל כך עם התיישנות היין. הסיומת בינונית-ארוכה. 120 ש"ח – בהחלט מחיר סביר.
רמון פטי ורדו 2011
גם כן יין טוב. אל תנסו להשוות עם פטי ורדו של יקבים אחרים כמו יתיר, למשל: זהו יין שהכל בו הרבה יותר מאופק. מעט חידודי עיפרון אופיניים ופרי טרופי חביב. בפה תחושה טובה של מלאות, ללא הכבדה של עץ. נותרה כמות קטנה ביקב.
פרטים נוספים על יקב רמת נגב – כאן.
צילום יינות: אייל קרן ליקב רמת נגב