כמה מילים על המבעבע האחרון של יקב רמת הגולן שבכוונה או שלא מכניסים את עצמם לוויכוח הכי מבעבע בעולם השמפניה
טוב, הדימוי – ויכוח מבעבע – נדוש, אבל לכו תתעלמו מזה או תכתבו "לוהט". זה לא ילך. כך או אחרת, הוויכוח הזה שם ועכשיו: האם לגלות לצרכן את תאריך שחרור השמרים או שלא ולכתוב אותו על הבקבוק?
לגבי שמפניה NV פשוטה, אני – מאור הגולה קופר – לא רואה בכך צורך או משמעות כלשהי. צרכני NV טיפוסיים לא ממש מתעניינים בדבר הזה, מבינים אותו או שיש לו משמעות לגביהם. לא נראה שיתיחסו אליו יותר כאל תאריך מילוי או משהו כזה (לא רלוונטי כמובן במבעבע בשיטה המסורתית). מה שכן, בקבוקים שיושבים שנים על השמרים כן הייתי רוצה לדעת מתי נוקו, וזאת מכמה סיבות:
- להוצאת השמרים יש אפקט רציני על התכולה בבקבוק וככל שעובר יותר זמן מניקוי המשקעים, אופי השמפניה או היין המבעבע משתנה.
- הייתי שמח לדעת כמה זמן שוכב הבקבוק דנן בחנות, שלה לא תמיד קל להפטר ממבעבע וינטג'.
- מכל סיבה אישית אחרת: ענייני batch אם היין לא טוב ודברים אחרים.
אני לא ממש רוצה להכנס לוויכוח שישנו היום בשמפן. מצד אחד, הסתדרנו יפה מאוד בלי כל זה במשך 2,000 שנה, ומצד שני יש כל הסיבות הטובות שמנינו. השורה התחתונה היא שזה לא ישנה לכאן או לכאן ולכאורה אנחנו ממילא בקצה הלא נכון של הגלובוס.
אני אומר "לכאורה", כי הנה באים האנשים הטובים ברמת הגולן ומציגים בפנינו את ה- Late Disgorged שלהם, ששכב על השמרים במשך קרוב ל- 15 השנים האחרונות. ויקטור שונפלד מכיר את הפרקטיס הזה מז'קסון, והוא גם קורא לו בשם שז'קסון משתמשים בו: Degorgement Tardif.
נתחיל מזה שזה לא ממש הרבה זמן במושגים של שמפן, אבל זה עדיין יפה מאוד: הבתים שמשחררים את השמפניה מהסוג הזה בתחילת הדרך עושים זאת בתוך חלון זמן של 12 – 20 שנה בערך, ואז יש כל מיני משוגעי שיווק, שמושכים את הזמן ל- 40 שנה. רמה"ג השאירו את היין שלהם בבקבוק מאז 2000, וזה בהחלט מעניין. האם אפשר אז לצפות למשהו חריג או יוצא דופן מאוד?
תכף נגיע לרשמי הטעימה הקצרים שלי, אבל באופן כללי התשובה צריכה להיות "כן", עם הסתייגות. מהנסיון המועט שלי, שמפניות שישבו הרבה זמן על השמרים ונפתחו לאחרונה מראות פירותיות מצוינת ורעננות טובה, עם פחות טוסט קלוי ויותר חיזור. העניין הוא שהטעמים האלה לא מחזיקים אותו דבר בשמפניות האלה זמן ארוך אחרי הניקוי, כמו שהטעמים המקוריים של השמפניה מחזיקים בשמפניות שנוקו בתחילת הדרך (מה שמחזיר אותנו לוויכוח שיש היום בשמפן). הבית, לכן – ורמה"ג הוא הבית לצורך העניין – צריך לשחרר את המבעבע בדיוק בזמן שבו היין כבר במיטבו לאחר השוק של הניקוי.
עוד שאלה: האם שמפניות LD הן פשוט שמפניות רגילות שהושארו עוד זמן על השמרים?
למיטב זכרוני לא. בתים שמוציאים שמפניות כאלה באופן שגרתי מייצרים אותן מראש עם הכוונה לזמן המאוחר וגם הדוסאז' שונה. כאן זה לא היה הפרקטיס של רמה"ג – ויקטור שונפלד אומר שהם פשוט השאירו מספר בקבוקים על השמרים למשך שנים – אבל אולי במהדורות הבאות זה כן יהיה כך. אולי גם יהיה מגנום, שבכלל יהיה מעניין לחוות.
רשמי הטעימה שלי פשוטים:
- זה יין סופר מעניין, באיכות שלא נופלת משמפניות טובות בגיל הזה, עם הסתייגות אחת קלה (בהמשך).
- הוא פלינטי – מחוזר בדיוק לפי הספר – פירותי ומאוד יפה, מרשים באופן שבו הוא מבטא את הגיל שלו.
- נראה לי שהוא יחזיק בבקבוק לפחות עוד שנתיים, ואפילו יתעדן במקצת: המוס שלו והתחושה הראשונית בפה היו קשים וצעירים מדי וזו אולי ההסתייגות היחידה שיש לי כאן. ציפיתי לבועות עדינות הרבה יותר ולתחושה רגועה יותר בפה.
ואחרי שבלבלתי כל כך הרבה במח: אם יש לכם 500 ש"ח פנויים וארוע משמח בשנתיים הקרובות, ומתוך הנחה פרוזאית שיש עוד מהיין הזה במרכז המבקרים, זה בהחלט מרשים יותר ו"שיחתי" יותר מכל יין ישראלי אחר ברמת המחיר הזו ואפילו משמפניה באותה דרגת מחיר.