יקב צרעה: 2012 כבר כאן

יקב צרעה מוציא כמה יינות לבנים חדשים, מבציר 2012. אבל החדשות האמיתיות, אלה שמתחת למעטה הלבן, הן דווקא ביינות האדומים, וכמו תמיד – באלה ש(עדיין) לא נמצאים בשוק. אז יש מה לשתות, ויש למה לחכות, כולל לשד קטן שיום אחד יצא מהבקבוק

על מנת חומוס עסיסי וחלק של החבר פתוח (הידוע בכינויו חומוס באשה), אמר לי אחד מהקולגות שלי לפני כמה ימים, שהוא חושב שצרעה בדרך להיות היקב הטוב בישראל, לפחות בין יקבי הבוטיק. זו מחמאה גדולה, ולמרות שיש לי כמה שמות בראש, הסכמתי איתו בסופו של דבר. רוב היקבים ה'נחשבים' אכן טובים, אבל חלק פשוט יושבים גבוה מדי על האולימפוס שלהם, מרוחקים ולכן פחות מעניינים, וחלק עושים דברים טובים ומעניינים, אבל לא בצורה קונסיסטנטית.

ערן פיק – כיינן – קיבל לידיו ירושה נדירה. רוני ג'יימס ז"ל זיהה ונטע לא מעט חלקות מעולות, שצרעה נהנים מהן היום מאד. נכון, עם החלקות בנווה אילן היקב פחות מסתדר, אבל סביבות שורש וה'חלוקים' מוציאים כמה מהיינות היותר טובים שתמצאו, ופיק ממשיך, מנצל היטב את הירושה הזו ומפתח אותה. היכולת של ערן לחקור וללמוד – בצורה יסודית ומרשימה – מוצאת מקבילה בניהול השקול מאד של אורי רן, וביד החופשית והנדיבה של מי שעומד היום מאחורי היקב. המשולש הזה – או המרובע, אם לוקחים בחשבון את ההסטוריה של היקב – עושה מאוד טוב ליציבות ולהתפתחות של הדברים.

עזבו לרגע את הביקורת: השרדונה יכול להיות יותר או פחות טוב והסוביניון בלאן יכול להיות מדהים (והוא כזה). הקברנה סוביניון יכול להיות 'עוד קברנה', אבל המכלול הוא זה שאני מעריך. אתה לא יכול לפספס: כל מה שטעמתי היה טוב. ליקב ישנן תוכניות להוסיף יין לבן ויין אדום למגוון שיש לו היום, וגם שם, בתוכניות שבינתיים בחביות, אני לא רואה פספוסים.

קצת על מה שבכרמי צרעה

2012 היתה שנה שבה הרבה מאוד חידושים נשאו פרי, תרתי משמע. הרבה נטיעות נסיוניות בחלקן נתנו פרי שהפך ליין וביקב רואים כיוונים לחלק מהזנים האלה. בין החלקות ישנן שורות שניטעו בעצה אחת עם ערן הרכבי – משרד החקלאות – ובהן קלונים שונים של אותו זן. הרעיון הוא לאתר את הקלון המתאים ביותר מבין שמונה ולעקוב אחרי היין שמתקבל מכל אחד מהם. זו משימה כלכלית לא קטנה ביקב בוטיק, שאין לו 'סלקטד' או 'שיאון', שיכולים רק ליהנות מחיזוקים שלא נכנסים ליינות משל עצמם.

אחד הפרוייקטים המעניינים ביקב הוא פרוייקט האוזלטה: זה ענבים ורונזי, עתיר טאנינים וצבעים, קטן אשכולות ובעל דומיננטיות לא קטנה. MASI, שהחייו את האוזלטה, עושים ממנו יין זני – Osar ומכניסים אותו לאמרונה שלהם. בשנים האחרונות גם יקבים אחרים בוונטו משתמשים בו לאמרונה, תמיד באחוזונים קטנים – סביב 10%. כשאתה לוקח זן כל כך מקומי, ומטיס אותו אלפי קילומטרים למקום אחר ונוטע אותו שם, אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה. זה כמו לשים 'ארגמן' בוולפוליצ'לה.

בעצם – לא רעיון רע כל כך.

עד כמה שאני יודע, צרעה – על ארבעה וחצי הדונמים שלהם מהזן הזה – הם היחידים מחוץ לאיטליה שיש להם נטיעות ויין מהזן. בזמנו, סנדרו בוסקאיני ("סניור מאזי" ) אמר שנראה לו שהזן יסתדר טוב עם מרלו, אבל פיק הוציא לי לטעימה בלנד אחר, שהיה פשוט פנטסטי. צריך כנראה מזל גדול, כדי שבעל הבית של היקב יתיישב לארוחת צהריים עם אותו "חבר" של בוסקאיני (האיש הוא הרבה מעבר לכך) שהתחיל את כל הרסורקציה של הזן הזה, ושכל העניין יוכל להתפתח משם מתוך עניין גרידא. "בעוד שבועיים או משהו מגיעים לארץ אנשי מאזי," אומר פיק, "לראות מה ואיך התקדמו הדברים." אני חושב שתהיה להם כאן הפתעה לא קטנה, והייתי שמח להיות זבוב על הקיר בטעימות ביקב.

בניגוד לאוזלטה, פיק & רן די מקטרים על המורבדר. הזן הזה דורש מהם ומדור ג'יימס – הכורם של היקב – משאבים לא קטנים, אבל לא מספק עדיין את הסחורה: נראה לי שהמורבדר לא נותן את מה שקיוו שיתאים לסגנון המתפתח של היקב. ביקבים אחרים טעמתי יינות קלים, נעימים מאוד לשתיה ונגישים מאוד – משהו שהדואו בצרעה לא מסתפקים בו: הם מחפשים רבדים של מורכבויות ועניין ביינות שלהם, ולא מתאים להם מין 'צרעה לצעירים' כזה. לא כרגע, לפחות.

ועכשיו ליין:

שרדונה נווה אילן לבן 2012
כבר ב- 2012 הלכו ענבי מרלו וקברנה סוביניון מחלקה זו ל'כרמל', ויכול להיות שהשרדונה נווה אילן 2012 הוא האחרון מהמיקום הזה ביקב. לרשותו של ערן עומדים עכשיו ענבי שרדונה מחלקה בשורש, שנראית מבטיחה מאוד. כך או אחרת, השרדונה מצוין: ריחות מעולים של פרי מאופק בלוויית משהו שמרי-קפאי. יש הרבה חמיצות ביין והוא הדוק מאוד בפה וטוב. 1/3 נירוסטה ו- 2/3 בעץ ישן וגדול בחלקו. 100 ש"ח.

צרעה סוביניון בלאן שורש לבן 2012
תפוזים, לימונים ואספרגוס מתערבבים כאן בשמחה רבה. היין ממש עף ויוצא מהכוס, כאשר בפה הוא מעט פאזי ובעל גוף. יש בו שמנוניות מפתיעה קמעא וחריפות טובה. יין לאוכל ים – אויסטרים ודברים מרובי יוד – היתה האסוציאציה הראשונה שלי. השורש הלבן יהיה מעט אגרסיבי לסושי, נניח, אבל לארוחת ערב טובה ואלגנטית, לאור נרות – זה היין. תסיסה בעץ – ישן וחביות רגילות, כאשר עוד לפני זה הסחיטה הייתה של אשכולות שלמים.
ערן לא עושה בטונאז' פתוח, אלא משתמש במתקן שמאפשר לערבב את החבית כשהיא סגורה על ידי סיבוב החבית. ללא מלולקטית, שבעה חודשים על השמרים ואז להצללה וייצוב ובקבוק סטרילי. 130 ש"ח. לא ניו זילנד ולא נעליים, אלא פשוט יין לבן מקומי ומצוין.

צרעה הרי יהודה 2011

קברנה סוביניון, מרלו וסירה. בציר אחרון שיש בו עדיין ענבים מנווה אילן. באף הראשון, הסירה מאוד דומיננטית כאן: בסך הכל 10%, ויש הרבה ריחות בשרניים, מלווים בארומות ירקרקות מהקברנה. היין טאני, אבל לא עם טאנינים אגרסיביים, והוא לא עב גוף. הסיומת חומצית ומאוד יבשה. אחרי זמן מסוים בכוס הוא נותן הרבה יותר מעצמו ובכלל. הסיומת ארוכה, עם מרירות. 90 ש"ח -משובח. אגב, מאוד אהבתי את הרי יהודה 2010 והשניים שונים זה מזה: ה- 2011 מזכיר קצת את ה- 2009 באופי המתון יותר שלו. נראה איך יתפתח.

צרעה שורש 2011
35% עץ חדש, שערן מטפל בו לפני שהוא מכניס את היין לחבית. צרעה מייבאים היום חביות של Sylvain ו- 60% מהעץ הוא משם. ליין לוקח זמן לצאת והוא מעניק חוויה נעימה. הוא רחוק מלהיות יין 'בשל' עם פירות יבשים, אלא פירותיות מתובלת, טובה. פיק אומר שהשנה – קרירה יחסית בקיץ – נתנה ליין אופי די אירופי, שונה ממה שהיית מצפה מיין מאזורנו. כמו קודמו, מבציר 2010, גם זה מוציא קצת גוונים ירוקים – ממש בעדינות – אחרי זמן בכוס. 130 ש"ח. עדיין עדיף 2010 לטעמי, אבל אם אתם בעניין של יינות 'מאופקים' יותר הרי ש- 2011 יותר בשבילכם.

צרעה מיסטי הילס 2010
חלקת 'מאובנים' 55% קברנה סוביניון ו- 45% סירה. הריח מ-ש-כר; שחור, כבד, כמעט פטרייתי. הפה מלא ומעט טאני, אבל ההפתעה היא בסיומת הממזרית, שמשאירה אותך ממוקדת והחלטית, עם סטירת לחי שדורשת שתתעורר. יש כאן הרבה מאוד יין, ביין הזה, ועדיין הכל בסגנון האירופי ולא בסגנון הכבד מן העולם החדש. הסירה והקברנה משולבים היטב, משלימים אחד את השני בלי להשתלט זה על זה, ומעבר לזה הוא משאיר אותך מצפה לעוד. המיסטי הילס הוא יין אלגנטי, 'מכובד' אבל בלי הכבדה. שאפו. 210 ש"ח.

מכאן לכמה דברים שאולי יקרו – ואולי לא:

סירה מאובנים א', 2012
בשרני, בייקוני ממש. המתקפה עגולה, חמאתית וקטיפתית. ההמשך מפולפל ובעטני. הפה טאני מאוד – כמעט מכאיב, ועם זאת מרתק ומושך. BSDM לייט. הסוד? הבלנד הכיל 25% אוזלטה.

ככה, מסביב לשולחן, ניסינו גם 10% של אוזלטה בסירה, מה שהפך את היין לסירה עבה יותר, כבדה ו'מודרנית' באופי שלה. ללא תוספת היין היה –

סירה מאובנים ב', 2012
אופי יותר מחוזר. יותר על צד הפרחים. הדוק וסגור יותר. הרבה פחות אגרסיבי – ממש – עם הבדלים מהותיים בטאנינים. חריפות יותר על הצד ה'חרדלי' ופחות על הפלפל השחור, משום מה. הסיומת חומצית.

הבדלי מיקרו-טרואר:

סירה מדרון א' 2012
פרי טוב. פרחוני. טאנינים טובים וסיומת בינונית+. הוא פתוח יותר מהיין הבא ומתובל מאוד. למרות שהוא בעץ חדש – כולו וחביות קטנות – לא מוצאים פה קפה או שוקולד ושות'.

סירה מדרון ב' 2012
המתקפה מתקתקה עם מרירות כלשהי והיין מאוד טאני. היין מגיע מ- 500 ליטר ישן.

קברנה סוביניון חלקת מאובנים 2012
ירקרק. דגים מלוחים. טאנינים טובים וחמיצות מאוד מאוזנת.

פטי ורדו 2012 (בציר ראשון)
הרבה טעמים יש לזן הזה: משהו – בחלקו – שלא בא בכלל מעולם היין, אלא מעולמות כמו בירה או משקאות עשבוניים. בפה יש מידה מסוימת של פירות קיץ – משמש – עם מרירות של שקדים. מאוד מעניין ועושה חשק לעוד. ישתלב מן הסתם בבלנדים, בעתיד.

צילומים: בציר לילה בכרמי צרעה – דן פרץ. יינות – אתר צרעה. אוזלטה – מתוך אתר MASI.